שינוי - זוהי ללא ספק אחת מהמילים המשומשות ביותר בסלון משפחת ישראלי. זוהי המילה החותמת כל דיון ומשאירה אחריה תחושה חמצמצה של אין אונים. אחד מבני המשפחה אפילו הצביע פעם, כך נדמה לו, למפלגה הזאת של ההוא, נו, הבן שלו עובד באיזה בנק. מדברים על צה"ל - שינוי בקונספציה, המצב החברתי - שינוי בסדר העדיפויות, הממשלה - שינוי ועוד איך. גם הבת הקטנה במשפחה הבינה כבר את העיקרון ודורשת בתוקף שינוי כשלארוחה מוגשים קציצות ופירה...


מפרשיות השבוע המלוות אותנו בזמן הזה אנו למדים אודות התרחשותו של השינוי הגדול ביותר אשר ניתן לתאר. יציאת מצרים נתפסת במחשבת חז"ל כאב טיפוס לכל גאולה אפשרית, ובתפילותינו אנו מזכירים שוב ושוב את השגחתו והתערבותו של הקב"ה בימים ההם. השינוי אותו מובילים משה ואהרון מטלטל את כל התפיסות המדיניות, החברתיות והערכיות של העולם העתיק. יציאת מצרים, כתב הראי"ה קוק, תישאר לעד האביב של העולם כולו.


מאיפה ניפתח שינוי שכזה? האם ניתן להצביע על נקודת עומק אשר ממנה צומחת הגאולה ואשר ממנה נוכל גם היום לשאוב כוח כאשר אנו מבקשים אחר שינוי? ברצוני להראות בשורות הבאות מקור אפשרי.

במעמד הסנה, בו נחנך מנהיג לישראל, שואל משה שאלה הנראית על פניה מוזרה ומיותרת: "ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה-שמו מה אומר אלהם" (ג, יג). מה פשר בקשתו זו של משה ומדוע הוא מתנה את שליחותו, ואולי את הגאולה כולה, בשם חדש? הרש"ר הירש בפרושו על הפסוק עומד על כך:

שליחות זו הרי אומרת בשורה על תפקיד חדש, על יחסי קרבה חדשים, עצם השם מן הראוי שיבהיר יחס חדש זה, העתיד לקום ביניהם לבין ה...

רק אם יחסינו אל ה מחייבים אותנו לפעילות, דרושה לכך "דעת שם ה". אם תפקידנו רק להיוושע ולהתברך על ידו בסבילות, אין הכרת ה נחוצה לכך יותר מאשר לרגע היוולדנו.


מציאות של גאולה מכילה בתוכה בשורה של תפקיד, של יחס ושל שליחות. אין הגאולה מסתפקת בהצלה, ביצירת "מקלט בטוח" או במעבר גיאוגרפי. "שלח את עמי" דורש ה, ומוסיף: "ויעבדוני". רק אם תנאי זה הטמון בשינוי מובן ניתן להבין מדוע שאלתו-בקשתו של משה הכרחית.


על משמעות השם החדש - "אהיה אשר אהיה" - דרכו מחליט להתגלות ה לקראת יציאת מצרים לא ארחיב כאן, הפרשנים השונים עומדים על כך ולמעיין ינעם. ברצוני להתמקד במתודה עצמה, בקשת שם חדש, משום שהיא המסר המרכזי לדידנו. משה מבין כי ללא גילוי חדש של השגחת ה הגאולה איננה יכולה לצאת לדרך. מצבם של ישראל השקועים "בקוצר רוח ובעבודה קשה" חייב להשתנות ראשית כל מבפנים. השם החדש מציע פריצה רעיונית מטלטלת, תפיסת מציאות שאיננה מוכרת בגבולות הגזרה של ההכרה הדתית הרגילה. גואל שאיננו מגלה הכרה חדשה שכזו איננו רלוונטי.


יתרה מכך, כל שינוי מהותי מתחיל מחידוש השם. רק תפיסה חדשה בעבודת ה, גילוי פנים נוספות בהשגחתו, לימוד רובד חדש בתורה - כל אלו מהווים מפתח הכרחי לאלו המבקשים אחר שינוי. זוהי איננה דרישה לרפורמה אלא להבנת עומק שהתחלה חדשה שואבת תעצומות ממקור אלוהי שלא הכרנו עד כה. זוג המתחתן במזל טוב איננו עובר שינוי רק מבחינה כלכלית או חברתית אלא בראש ובראשונה זוכה לגלות השראת שכינה מסוג שלא הכיר כלל לפני כן. מודעות ולימוד העניין יביאו להבנת השינוי והשלכותיו הפנימיות והחיצוניות. בדרך דומה יש לבחון שינויים רבים במהלך ההיסטורי של עם ישראל, מתוך עלייה או חלילה ירידה בגילוי ה ותורתו.


לסוגיה זו, כך אני מאמין, ישנה השלכה ישירה על חיינו. משפחתנו, משפחת ישראלי, משוועת לשינוי אך לכך יש להתנות את היכולת לבקש וללמוד "שם חדש". לא ניתן להבין את השינוי שעבר עמנו במאה האחרונה ללא שימת לב ונשמה אל שאלת גילוי ה, עבודת ה, התפילה ולימוד התורה. הראי"ה קוק העמיק בנקודה יסודית זו, ותורותיו והגותו מכוונים לייצר שפה מחשבתית ומודעות אלוהית חדשה. אם רק נשחזר את דרכי הלימוד והעבודה כפי שהתקבלו בדורות האחרונים לא נפיק מהתהליך ההיסטורי אשר מתחולל בקרבנו את העיקר וממילא גם תהליך השינוי לא יגיע למילויו. לכך מתכוון משה כאשר הוא אומר "אלוהי אבותיכם" - אך זהו גילוי לא מספק, העם רוצה וצריך יותר. לכן למשל, הראי"ה תלה חלק גדול מגילויי הכפירה בדורו בקושי להתחדשות רוחנית והסתפקות לומדי התורה בהכרה האמונית של "אלוהי אבותיכם".


עלינו ועל כל החפצים ומתפללים לשינוי גדול במודעות, בתרבות ובמציאות הישראלית לברר עד תום את סוגיית "השם החדש", להעמיק בלימוד ובמחשבה ומתוך כך לפנות אל יצירת דרך חדשה אותה נסלול. אזי, שינוי אמת בוא יבוא.

ראובן טבול הוא סופר ומחנך. עמית מחקר במכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.