על הטמטום והאלימות, על הנבזות השלטונית והצביעות התקשורתית - על כל אלה לא באתי להוסיף מילה. אירועי השנה האחרונה מאז עמונה הוכיחו כי מדובר בכשל מערכתי רחב ובריקבון עמוק שלא פוסח על שום צד בשלטון הישראלי ומתקיים כתמונת מראה לרגישות והאמת החברתית שמקרין הציבור כלפי עצמו.
אך האם באמת, כפי שניטען רבות לאחר קיץ תשס"ה וימי עמונה, שונאים אותנו, את הציבור הדתי לאומי. האם, כפי שנעים כל כך לטעון, אנו יוסף בעל החלומות שאחיו השונאים משליכים לבור או המלך הצעיר והמבטיח דוד אשר אחריו רודף שאול בחמת זעם? ברצוני לטעון שהתמונה מורכבת מעט יותר.
העיתונאי הוותיק אמנון אברמוביץ, מגן האתרוגים, בראיון ישן עם מאיר עוזיאל נשאל האם התקשורת שמאלנית. "לא", הוא ענה, "היא לא שמאלנית, היא פשוט מתנהלת כמקומון תל אביבי". כמה שהוא צדק. נכון, המקומון התל אביבי גם שמאלני אבל לא רק. הוא גם מסואב, גס, בוטה, פופוליסט ומחובר ישירות לבעלי הון אינטרסנטים. הדברים נכונים כלפי כלל התקשורת המרכזית, הכתובה והמשודרת.
לא, לא שונאים אותנו, אנחנו פשוט לא מעניינים. וכשמישהו לא מעניין מעז לפתוח פה ולמחות ניתן לסלק אותו בממרכז הבמה ללא ייסורי מצפון רבים מידי.
קשה, אבל צריך להתרגל שאנחנו חלק מ"האחר" בחברה הישראלית. כן כן גם אנחנו. נעים מאוד, תגידו שלום לשכנים. למטה גרה לובה העולה מרוסיה, מעלינו ויקטור, עובד קבלן, מולנו בקומה מתגורר יובל, בחור נכה. בוועד הבניין נמצאים סימונה מדימונה, משה, גמלאי חסר פנסיה, ואבטמה, עולה מאתיופיה. גם נציגי המיעוטים גרים כאן ולתפקיד הרבנות של הבניין הגיע אחד מבני ברק ואחד ישירות מצפון אפריקה. יש עוד, אבל אולי פעם אחרת. בכל אופן, נשארו עוד שתי דירות פנויות והביקוש גדול. ברוכים הבאים. האמת היא שהדירה מוכנה מזמן אבל אנחנו רק בשלבי המעבר הראשוניים. עוד לא התרגלנו, וחלק מהמטען נרקב במכולות של המנהלת. זו תסמונת ידועה כאן בבניין אבל הגמילה היא מהירה ואכזרית. תשאלו את לובה שהתקבלה בשדה התעופה על ידי חברי-כנסת ופרחים, או את אבטמה שכבר לא תורם דם. סימונה כבר לא זוכרת מתי זה קרה, היא פשוט נולדה כאן.
אני עושה לכם רע? מצטער, באמת קשה לשבת במעגל האחורי סביב מדורת השבט ולא לקבוע מה שרים. לא נעים ואפילו מעליב, אבל עדיף מלחיות בדמיונות של "כאילו". אפרופו "כאילו", אבל נראה שהמקומון התל אביבי לא שם לב כיצד לאט לאט הבניין שלו הולך וננטש ושלנו רק גדֵל וצומח כל הזמן. נכון ששלו הרבה יותר מבריק, נוצץ וחזק ושלנו, איך נאמר, לא משהו. אבל אצלנו יש יתרון אדיר. היתרון הוא, וסליחה על ההכללה, שאצלם נמצא החוק, אצלנו נמצא המוסר. אב תשס"ה היה דוגמה בוטה לכך. בדומה למכרזי הענק, התפורים מראש למספר מצומצם של משפחות, בשם ההפרטה. הכל שפיט והכל חוקי - אז מה. השחיתות הפוליטית, האטימות והנחישות, יחד עם הטיפול המכוער שהמפונים מקבלים כיום, או יותר נכון לא מקבלים, רק מוכיחים את התשתית האתית, ובעיקר הלא-אתית, שהייתה קיימת כל הזמן מתחת לפני השטח של קבלת ההחלטות. תגידו שגם אנחנו עצמנו יותר מדי פעמים עיניים כלפי המציאות הזו. מסכים, למדנו את הלקח, אפשר להתקדם. השאלה היא האם אנחנו רוצים ומסוגלים להתקדם, להתעורר, להחליף את השפה. האופציה השנייה גם קיימת: תביטו על חלק מהשכנים בבניין, הם מומחים למרירות ולעצבים, ובעיקר מומחים לזריקת אחריות. רוצים עוד יום יומיים להירגע, להתארגן - רק תמהרו בבקשה, אף אחד לא מחכה.
כהתחלה כדאי וצריך ליצור קשרים. קשרים אמיתיים של ערבות ואחריות הדדית. המצע המשותף בין רוב דיירי הבניין גדול מאוד וכולם כאן מחפשים כבר מזמן שינוי והנהגה. אגב, כאן אצלנו, הרב-תרבותיות איננה סיסמה פוסט-מודרנית מזויפת אלא אורח חיים אמיתי, אשר בבסיסו קוד ערכי פשוט המאפשר גם קשרי גומלין משמעותיים בין השכנים. ולא, אין כאן בשום פנים אחוות מקופחים, אלא המון גאווה אמיתית של יהדות וישראליות מזוקקת, מהסוג שלא קיים כמעט במקומונים. אנחנו למשל רוב החיילים האיכותיים בצבא ולא בני האמנים או הפוליטיקאים. אנחנו מתנסים בקשיי היומיום, בחמלה ובעזרה הדדית ולא היושבים בבית המשפט העליון. ואנחנו, כן אנחנו, מחליטים על ההצבעה בכנסת ולא מנתחי הסקרים. מרד או ניסיון להקים מערכת צללים לכל הנ"ל יהיו אולי מובנים, אבל הם יהיו בבחינת החמצה גסה ונידונים לכישלון. אולי נשיג כמה דברים במרד קולקטיבי כלשהו, אך התנהלות כזו תהפוך אותנו לשוליים סהרוריים, המדברים רק עם עצמם. זה לא נכון מבחינה טקטית וזה לא נכון מבחינה מהותית ורוחנית. כלל המערכות שהותקפו עד כה, ובראשם המדינה כמוסד וכמהות, עדיין משמרים בעצם קיומם ופועלם נקודות אור חיוביות רבות. ברוך ה. כך בצבא ובמשטרה וכך, בכנסת או במוסדות התרבות. בסופו של יום אין אצלנו ואצלם או הם מול אנחנו - כולנו כאן מבחירה ומרצון מנסים להקים יחד בית. השאלה היא האם אנו מסוגלים לדבר את עצמנו, בצורה הכנה, האמונית והברורה ביותר - לדבר ולזעוק בעוז אך גם בענווה גדולה. יש לנו כציבור המון עומק, התלהבות ואמת להעניק לשיח הישראלי, אך יחד עם זאת עלינו להתנסות, בסובלנות אמיתית, לשוחח עם קהילות שונות אך שכנות לנו. כי אנחנו באמת חלק מהרחוב הישראלי, לא "בעלי הבית" ולא רק "יורדים" אליו בשעת משאלים או הפגנות. קיצורו של דבר, הדרך אשר תחילתה מוצעת כאן היא דרך ארוכה שהיא קצרה. כבר למדנו בדרך הקשה: אין נוסחאות קסם ואין כביש עוקף לעם ולארץ.
הכותב הוא סופר ומחנך. עמית מחקר במכון שוורץ ליהדות אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.