"ישיבה גבוהה זה התנתקות מהחיים. אתה שומע: ה-ת-נ-ת-ק-ו-ת מהחיים!".

תמיד הוויכוחים עם הוריו היו מתנהלים בדרך של התפרצות. אף פעם הם לא ישבו ודיברו על הנושאים הללו תוך כדי דיון ענייני ומכובד, באווירה של ישיבה על כוס קפה ליד השולחן שבמטבח, או על הספות שבסלון. אבא ואמא היו מתפרצים. אולם הפעם כנראה שההורים הבינו כי קובי כבר הלך כברת דרך די ארוכה, תוך שהוא משאיר אותם מאחור. לכן הפעם הם החליטו לשבת באופן מסודר ולהסביר לו את עמדתם. עידן נכנס לחדר שלו. סגר את הדלת. איילת לא היתה בבית. קובי וההורים התיישבו בסלון, על הספות, מול הטלוויזיה. אבא כיבה אותה, לרווחתו של קובי, ואמא הגישה מיץ בכוסות חד-פעמיים. הספות הכחולות של הבית היו יפות וגם נוחות. כיף היה לשבת עליהן. להוריו היה טעם טוב, את זה ידע קובי. הם לא פיזרו את הכסף באופן לא מחושב. הם בחרו היטב כל דבר שקנו.

זה הבית שלו וזו המשפחה שלו. הוא לא רוצה בשום אופן לריב ולעורר מהומות. אבל יש עקרונות ברזל שאי אפשר לוותר עליהם. אם הוא ילך עם העקרונות הללו ויהיה עקשן, אז ההורים יאלצו להשלים עם זה בסופו של דבר. לא ידע כמה זמן ייקח, אבל מן הסתם המאבק הזה לא יתמשך בלי סוף. עכשיו זה שלב קשה, כואב, סוער. צריך להתמודד בגבורה ולא להתקפל. ומצד שני גם לא להתריס ולא להקפיץ ולא לחולל מהומות בכדי. את כל הדברים הללו חשב קובי בדרך הביתה, אחר שחזר מהישיבה הגבוהה. צוריה ליווה אותו כשיצא מהישיבה, בדרכו לתחנת האוטובוס. בדרך קובי סיפר שהוא חושש מהתגובה של ההורים. שאל את צוריה מתי הוא חושב שכדאי לבשר להם על ההחלטה שלו. צוריה חשב הרבה. אחר כך אמר שלדעתו צריך לומר כבר עכשיו, כי אם ההורים לא יתרגלו לרעיון תהיה לקובי בעיה להגיע לישיבה הגבוהה בשנה הבאה. ומלבד זאת, קובי אמור להגיע לכאן שוב כדי להיבחן ולהתקבל, בעזרת ה', ולכן בכל מקרה הוא יאלץ לדבר עם הוריו בזמן הקרוב, קודם לסוף השנה. צוריה ראה את החשש על פניו של קובי. לפני שנפרדו, הוא צייד אותו בעיצה חשובה, עיצה שהיא הדרכה כללית לחיים: "אני אומר לך מניסיון: אם יש שיחה שבה הטונים עולים, כדאי שתתן לשני לדבר כמה שהוא רוצה, ואחר כך תאמר בצורה קרה: 'אחשוב על זה'. אחר כך, יותר מאוחר, תוכל לומר שלא נראה לך. זו נוסחה חשובה מאוד: טונים עולים, לא מתווכחים!".

הצורה שבה החל אבא לדבר עוררה בקובי תקווה, אולי, שמא הפעם, הפעם יוכל להשמיע את טענותיו בצורה נעימה ומשכנעת, בלי צעקות ובלי וויכוחים מתריסים, וויכוחים שאף אחד לא מנסה להקשיב בהם לשני באמת. אבל תקוותו זו נגוזה מיד אחרי המשפט הראשון. המשפט הראשון של אבא היה שהם מאוד דואגים לו ורוצים את טובתו, ולכן הם נלחצים ולכן הם מדברים איתו. אבל מהמשפט השני והלאה האווירה הפכה להיות מתוחה ומתריסה. כאילו אין אפשרות להצליח לנהל דיון באווירה נעימה בבית הזה. ואולי עצם זה שהם, ההורים שלו, צריכים לנהל איתו דיון, כשווה בין שווים, אחר שכל השנים התרגלו להיות המחליטים בשבילו, אולי זה עצמו מכעיס אותם ומעכיר את כל האווירה. קשה להם לקבל את זה שהוא כבר "ילד גדול" העומד ברשות עצמו, והם יכולים לכל היותר להמליץ לו ולהציע ולנסות לשכנע, אבל לא יותר מזה.

"נער כמוך לא צריך להתנתק מהחיים. אנחנו לא בגלות". המשיך אבא וקולו גבר. הקול הגובר עורר גם בקובי את אש המלחמה, מלחמת הכבוד העצמי, והוא לא נשאר חייב:

"זה לא התנתקות מהחיים. זה חיבור לחיים. התורה זה חיים. חוץ מזה..."

אבל אבא לא נתן לו לסיים את המשפט. הוא כנראה כבר הכין נאום מראש.

"למה אתה צריך ללמוד כל כך הרבה תורה?! הרמב"ם אומר שמספיק ללמוד רק אותו, ו...".

"באמת? אני דווקא ראיתי דברים קצת אחרים ברמב"ם! אני יכול להראות לך!" גם קובי לא נתן לאבא לסיים את המשפט. כאב לו מאוד על הצורך בוויכוח הזה בכלל. מלבד זאת, חרה לו עד מאוד שאביו משתמש פתאום בטיעונים "תורניים", בשעה שהוא מבקש לבטל את בנו מלימוד התורה ובשעה שהוא לא בדיוק מנהל את חייו וחיי משפחתו בצמוד לערכי התורה ולהלכה המדוקדקת.

מאיפה אביו מוציא את הטיעון הזה בדבר הרמב"ם? הרי הוא - קובי - באמת ראה דברים אחרים לגמרי ברמב"ם. בדיוק בשבוע שהיה בישיבה של צוריה, הוא החליט ללמוד הלכות תלמוד-תורה, כדי לראות מה ההגדרה של המצווה החשובה הזו. בפרק א' הרמב"ם כתב שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורים. עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, בגלל שאסור לשכוח את התורה. הרמב"ם גם פירט שם סדר לימוד אידיאלי: ללמוד תשע שעות ביום, מתוכם שלש שעות תנ"ך ומפרשים, שלש שעות תורה שבעל-פה, זאת אומרת: משנה או רמב"ם ומדרשים, ושלש שעות לימוד בעיון עמוק. אז מאיפה אבא שלו הוציא את זה שצריך ללמוד רק רמב"ם?

וזה עוד לא הכל: בפרק ג' הרמב"ם כתב: "אין לך מצווה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד-תורה, אלא תלמוד-תורה כנגד כל המצוות כולן... היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד-תורה - אם אפשר למצווה להיעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו - יעשה המצווה ויחזור לתלמודו". עוד היה כתוב שם: "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך על שאר מעשיו". וזה רמב"ם! זה לא ספרי מוסר או חסידות, זה ספר הלכה!

אבל לאבא לא היתה סבלנות: "אל תתפרץ לדברי. תתן לי לסיים. אבא שלך קצת יותר מבוגר ממך והוא גם למד קצת יותר ממך! רבי יוסי היה סנדלר, רבי יוחנן היה נפח, רבי יהושע עסק בפחמים, שמאי היה בנאי. כל החכמים גם עבדו. לא ישבו כל היום בכולל אברכים".

"אני לא יושב כל היום ב'כולל', אני מכין את עצמי לחיים".

"אז זהו שלא. אתה הורס לעצמך את החיים! ממה תתפרנס אם לא תלמד מקצוע? מאיפה תחיה? אתה חושב שהכסף גדל על העצים?!"

"או אולי גדל על ההורים", הוסיפה אמא בנימה אירונית "פנינה" משלה, תוך שהיא נוטלת כוס מלאה מיץ מהשולחן הקטן. קובי הקדיר את פניו.

"גם אם אתה רוצה ללמוד תורה, וזו זכותך", ניסה אבא בנימה פייסנית, "אתה צריך קודם כל לדאוג למקצוע! אתה צריך להיות 'מסודר' ולדאוג לעצמך. יש משפחה, יש ילדים, יש הוצאות. החיים זה לא פיקניק!".

אמא סיימה לשתות. היא העבירה את ידה על שערה המעוצב היטב, והוסיפה הערה מנהמת לבה: "בחיים שלי לא חשבתי שהילד שלי גם יהיה ככה, כמו כל החרדים האלה בבני-ברק..."

קובי שתק. באזניו הדהדו דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, בהמשך פרק ג', כאילו הרמב"ם עומד לצדו ומתריס כנגד אביו: "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת... שמא תאמר: עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא - אם תעלה מחשבה זו על לבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם! אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, ולא תאמר: לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה... כך דברי תורה אינן נמצאין... אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". כך כתוב ברמב"ם. אבל את כל זה הוא לא יכול כרגע לומר לאביו ולאמו, כי אביו יאמר שהוא חצוף ושהוא לא מבין ושהוא יותר צעיר ושהוא לא יספר לו עכשיו מה הדבר הנכון לעשות. חוץ מזה, שאביו ואמו לא מתכוננים לנהל איתו פילפול הלכתי עמוק, ואפילו לא פלפול רדוד. את הטענות ה"תורניות" הם "שולפים" כדי להילחם בו בשפה שלו. לא יותר מכך.

"ומה עם צבא? אתה לא עושה צבא?", אבא עורר אותו מהרהוריו.

"פרזיט?!", הוסיפה אמא.

"דווקא עושים צבא". ענה בטון נעלב.

"כמה זמן?"

"עדיין לא החלטתי. אני אוכל להחליט אחר כך".

"אחר כך... אנחנו יודעים איך זה עובד. נדחה משנה לשנה עד שבכלל לא... מישהו שם מתגייס בישיבה הזו?"

"כן. הרבה מתגייסים דרך הנח"ל החרדי".

קובי לא ידע לאיזו ביצה הוא הכניס את עצמו.

"נח"ל חרדי??? מה, אתה חרדי?"

"אני לא חרדי, אבל מאז שהצבא מכניס בנות ליחידות הקרביות, זה כמעט בלתי אפשרי להיות ביחידות רגילות עם כל הבנות. יש בגלל זה מלא סיבוכים".

"סיבוכים? ממה? מבנות? מה, אתה מפחד מבנות? מה, בנות זה בעיה?"

אוי, אבא, אבא, מה אני אענה לך על השאלות הללו? מה, לך אין יצר הרע? אצלך אין אף פעם הרהורים לא כשרים בגלל בנות לא צנועות? מה זו התמימות הזו? מה אני אמור לענות?

"למה אתה צריך להיות שונה מכולם? מה רע בדרך הרגילה והבטוחה שכל החברים שלך הולכים בה?". עוד פעם הם חוזרים על הטענה הזו.

"נו, באמת! תחכה לפחות עוד שנה. יהיה לך זמן לחשוב יותר. לפחות תסיים את התיכון כמו שצריך". הם חושבים שאני אשנה את דעתי, שזו התלהבות רגעית. הם תולים בזה תקוות.

"לסיים כמו שצריך זה להיות בישיבה וללמוד תורה. את הבגרויות אני אעשה. כבר אמרתי לכם. אתם לא צריכים לדאוג".

אמא פתחה את פיה לומר משהו, אחר התחרטה ושתקה. במשך כמה דקות השתררה דממה. מתח עמד באוויר. קובי שיחק בעצבנות בחוט דק שנפרם מידית הריפוד של הספה, ליפף את החוט על אצבעו ושיחרר, ליפף שוב, עד שהאצבע נהייתה סגולה מרוב עצירת הדם, ושוב שיחרר. הביט באצבעותיו במקום בהוריו. כאשר הרים את ראשו לרגע, חש כיצד אמא הולכת ומאבדת את סבלנותה. פרצופו של אבא נותר חתום.

"טוב, תעשה מה שאתה רוצה", הפתיע אבא בנימה שעמדה לחתום את השיחה. "רק שיהיה ברור: אנחנו לא משלמים לך על דבר כזה. אם אתה כל כך רוצה, אז תעבוד לבד ותשלם לישיבה הזו".

"אל תשלמו, לא צריך טובות. אני אלך ואשן באוהל!".

"די קובי! מה קרה לך? מה זו הפנאטיות הזו?", אמא יצאה מכליה.

מכאן ואילך הטונים עלו ועלו. אי אפשר היה לעצור את ההתפרצות. הוויכוח הסוער הסתיים בשעה שהדמעות כבר החלו לזלוג מעיניו של קובי, והוא מיהר לקום וללכת לחדר, סוגר את הדלת בטריקה. שוב, כמו שידור שחוזר על עצמו מידי כמה שבועות.

דמותו של צוריה עמדה לנגד עיניו: "טונים עולים לא מתווכחים, טונים עולים לא מתווכחים"... נראה אותך!

******

סוף-סוף הוא עושה את דרכו לישיבה התיכונית. כזה אבסורד, אבל זו המציאות: הוא שמח לברוח מהבית. המתח ניכר שם בכל תנועה ודיבור, שלו או של הוריו. מזל שהוא נוסע עכשיו לפנימייה ולא יאלץ לחוות את המתח הזה בכל יום. עכשיו, בתוך המתח ובתוך הסערה, קשה לו להאמין ש"זה יעבור להם". הם נראים כל כך נחושים בדעתם וכל כך כעוסים, עד שמחשבות מרתיעות מאוד מוצאות דרכם אל תוך לבו: אולי יצרתי משבר שלא יתאחה לעולם? אולי אם לא אוותר, לפחות על השנה של השמינית, הם באמת ישליכו אותי ויפסיקו לדאוג לי? אולי אני לא בסדר, אולי ה' כועס עלי על המתח הזה שיצרתי בבית?

אבל זה לא אני יצרתי! אני השתדלתי לא להתריס בכלל ולא לעורר מהומות. אני פשוט ביקשתי יפה את הסכמתם, שאוכל ללמוד בישיבה הגבוהה בשנה הבאה. הבטחתי שאסיים את ה"בגרויות", אז מה הם רוצים ממני? למה הם מתעקשים כל כך? למה הם לא מסכימים לקבל? האם בכל מקרה אני צריך "להתקפל"?

בישיבה אמר "שלום" וחילק קריצות-עין ו"צ'פחות" לכל החברים. השתדל להתנהג כרגיל, אך טרוד היה במחשבות. בלבו ניהל דיון תמידי עם הוריו, עת עלו בדמיונו הוויכוחים עימם והטענות שלהם. כך, כל מעשה שעשה, נעשה ביותר כובד ראש. הרהורים תמידיים ליוו אותו, על משמעות החיים ועל האחריות שיש לו כאדם יהודי. מוזר, אבל עם כל הטרדות שהמחשבות הללו גרמו לו ועם כל הכאב שעלה בו, הוא גם נהנה מהמחשבות המשמעותיות שהתלוו לחייו. הרגיש שהן ממריצות אותו להתקדם קדימה, להיות נאמן לעקרונות התורה, לא "לחפף" ולא "לעגל פינות". הוא לא יכול להיות צבוע.

כך, כשפתח את הגמרא כדי ללמוד, הרגיש דחף עצום להוכיח לעצמו ולכולם שהוא אכן יכול ללמוד תורה, ברצינות. זה מתאים לו, הוא מסוגל לכך. האמת היא שגם השבוע שעשה בישיבה הגבוהה, עזר לו ללמוד גמרא ביתר עומק ולחוש את המתיקות שבה. זו מתיקות שבאה רק אם אתה נכנס כל כולך לתוך הסוגיה, רק אם אתה באמת מבין את הדברים, ולא "בערך". כשאתה כולך בפנים, אתה מרגיש איזו מתיקות נפלאה יש בתורה הזו, מן תענוג בשעשוע השכלי מלווה בהרגשת קדושה דקה ועדינה. זר לא יבין זאת. אם לא יכנס ויחווה זאת באמת, הרי שדומה הוא לאדם עיוור שמנסה להבין מהו יופי של צבעים.

כך החליט שהוא מתחיל ללמוד מסכת ברכות על הסדר, בהפסקת צהרים. כמעט לבדו ישב בבית המדרש. חבריו משחקים כדורסל, מעבירים את הזמן בבדיחות ושטויות, או ישנים. והוא זוכה לשבת כאן וללמוד תורה! רק תיזהר מגאווה, קובי! לחש קול פנימי בתוכו. תיזהר מאוד! אתה יודע שבין רגע אתה יכול ליפול ולא להבין כלום או שלא יתחשק לך בכלל ללמוד. אתה תלוי לגמרי-לגמרי בקב"ה. הכל זה סיעתא דשמיא. אתה צריך לרצות ולהתפלל שכולם יהיו כמוך, שלא תהיה מיוחד וצדיק יותר מכולם.

כעבור שעה של לימוד ראה שלמד כבר למעלה מדף. שמחה עצומה מילאה את ליבו. כמה נפלא שהצליח ללמוד גמרא גם לבד, בלי חברותא. קם לחלץ את עצמותיו ולשתות מים. הצלצול נשמע. כמה חבל שצריך עכשיו להיכנס לשיעור מתמטיקה. כל כך לא "מתאים" לו עכשיו, אחרי המתיקות של התורה הקדושה.

בהפסקה הבאה שוב חזר לבית המדרש, המשיך ללמוד בגמרא. הרגיש כיצד המילים העתיקות והישנות הללו נכנסות לתוכו, מרוות אותו, מחיות אותו, נותנות לו כוח.

******

איילת נכנסה לחדר.

"שגיא כבר הלך?", שאל קובי, מרים עיניו מחומש "ויקרא" הפתוח לפניו. שפתיו היו חשוקות מעט, בגלל שיחת הטלפון של אמא.

"כן, הוא נסע. ליוויתי אותו עד האוטו".

"הוא אמר משהו על השיחה של אמא עם סבא וסבתא?"

"לא. הוא חדש פה. גם אם היה לו מה לומר, הוא לא יתחיל להתערב במה שקורה פה בבית. חוץ מזה, נראה לי שזה לא כל-כך 'מזיז' לו".

"אה".

"אבל אני רוצה לומר לך משהו".

"תגידי", לא ידע למה לצפות.

יום שישי היום. לפני שעה הוא הגיע הביתה מהישיבה התיכונית. היה שמח להישאר בישיבה, אבל כולם נסעו היום הביתה, לשבת "חופשית", שהרי בשבוע שעבר נשארו בישיבה. שבועיים עברו כבר מאז השבת שהיה בישיבה הגבוהה! וואו, איך שהזמן עובר מהר!

בבית חיכתה לו איילת והחבר החדש שלה. זה כבר החבר השני. איילת היתה בצבא-קבע. כשהיתה ב"גיל העשרה" ההורים שלחו אותה לתיכון דתי רגיל, וכבר לפני השמינית היא עזבה בעצם את הדת. בעצם, אף אחד מהילדים לא יצא כמו ההורים: איילת חילונית, קובי - "דוס", וגם עידן, האח הקטן, לומד מקובי, מתחיל להקפיד על לבישת ציצית ולהוציא את הפתילים מחוץ למכנסיים. פתיל תכלת הוא לא שם עדיין. הוא עדיין ברשות ההורים. אבל הוא מתכנן לשים כשיוכל, כך כבר אמר לקובי. גם עם אחותו איילת יש לקובי קשר די טוב, רק שהם לא מוצאים כל-כך על מה לדבר. אמנם נכון שהיו פעמים בהם איילת צחקה ביחד עם אמא על ה"חומרות" שלו. אבל גם זה היה ברוח טובה, ולא בכעס כמו אמא.

קובי הניח את התיק בחדרו וניגש למטבח לשתות כוס מיץ. איך להתייחס לחבר החדש של איילת? הרי הם עוברים המון חטאים ביחד. האם אני יכול להאיר לו פנים? שאל את עצמו. אבל את התשובה הוא הרגיש: הוא חייב להאיר פנים. גם הבחור הזה, שעדיין לא יודע איך קוראים לו, וגם אחותו, הם "תינוקות שנשבו". אפילו אחותו, שגדלה במשפחה "דתית". עם החינוך שקיבלה ועם הטלוויזיה וכל התרבות החילונית, די צפוי שהיא תהיה חילונית. קובי נזכר בדברים שרחל כתבה לו: מה יש לחפש בעולם הדתי, אם לא מכירים בכלל מה זה חיים אמיתיים של קדושה, אם כל התרבות וההווי שבבית ובתיכון הם חילוניים? הם מסכנים, הם לא רשעים, גם אם הם עושים - לדאבון הלב - הרבה חטאים.

"זה אחי, קובי", הציגה אותו איילת בפני חברה. "וזה שגיא", אמרה לקובי והצביעה על הבחור. נאה היה, שיער שחור ועיניים כחולות-חודרות. מהבחינה הזו היתה לאחותו בחירה טובה. חבל שרק מהבחינה הזו...

קובי ושגיא לחצו ידיים. "נעים מאוד".

"רוצים לשתות?", גילה קובי נדיבות.

"לא תודה. כבר שתינו", ענתה איילת.

ובדיוק אז צלצל הטלפון.

אמא הרימה את השפופרת. זו היתה סבתא ברכה. בתחילה הם החליפו משפטי "שלום" ו"מה נשמע", ומיד אחר כך עברה אמא לדבר על קובי ועל ההחלטה ה"מזעזעת" שלו. קובי יכול היה לשמוע את הצעקות של סבתא דרך השפופרת שהחזיקה אמא. אמא הוסיפה משפטים משלה, וקובי רצה לקבור את עצמו באדמה. אחר כך סבתא ביקשה לדבר איתו, והוא לקח את השפופרת בחוסר רצון בולט. סבא וסבתא ממש "יצאו מכליהם". "איך יהיה לך פרנסה? מה יצא ממך? תישען על ההורים עד גיל 50?". הם היו כעוסים. קובי השתדל לא לענות, נצמד להדרכתו של צוריה: "טונים עולם - לא מתווכחים". עם סבא וסבתא זה יותר קל להצליח. מה עוד שזה דו-שיח דרך הטלפון ולא פנים אל פנים.

השיחה הסתיימה איכשהו וקובי הלך לחדר. אם שגיא לא היה פה, יכול להיות שהיה "זורק" לאמא כמה משפטים נוקבים. מזל שהוא פה. כך קובי לא נכשל במצות כיבוד הורים.

ועכשיו, לאחר שעה, נכנסה איילת לחדרו. מה היא רוצה לומר לו?

"קובי, אני אומרת לך. אל תשים לב לאבא ולאמא. זה יעבור להם. תעשה מה שאתה רוצה. זו זכותך המלאה. אף אחד לא יכול להחליט לך על החיים שלך".

קובי הופתע. לא ציפה לקבל עידוד דווקא מאחותו.

"הם אומרים לי שעד גיל שמונה-עשרה אני ברשותם וצריך לשמוע בקולם. את כבר מאחרי זה".

"זה סתם תירוץ שלהם. אין מה לעשות: הם צריכים להתרגל לזה שיש להם ילדים גדולים עם רצונות משלהם".

"'כבד את אביך ואת אמך' אומר לך משהו?", קובי חייך מעט.

"מה הקשר? מה, בגלל שאתה צריך לכבד אותם, זה אומר שהם יכולים להחליט לך מה לעשות בחיים? אולי שיחליטו לך גם עם מי להתחתן ואיפה לגור ואיך תקרא לילדים שלך?!"

קובי שתק. יש הגיון רב בדברים של אחותו. אם גם צוריה לא אמר לו דבר על בעיה שקיימת בגלל מצות כיבוד הורים, אז כנראה שגם התורה מסכימה עם דבריה של איילת.

"תגידי, איילת, למה את מגינה עלי? לא אכפת לך שאני אלך לישיבה גבוהה? את לא חושבת שזו התנתקות מהחיים?"

"מה פתאום. לא אכפת לי בכלל. תעשה מה שאתה רוצה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. ואם חבר שלי הולך לצבא ולא חוזר כמעט הביתה, אז זה אומר שהוא מתנתק מהחיים? מה זה השטויות האלה?"

קובי קלט את הראש שלה. לא אכפת לה בכלל שהוא נהיה "דוס" ושהוא רוצה ללמוד בישיבה-גבוהה. היא חילונית לא בגלל אידיאולוגיה של כפירה, אלא פשוט בגלל שזה מה ש"בא לה" עכשיו. מבחינתה, שכל אחד יעשה מה שהוא הכי רוצה, מה שהוא מרגיש איתו טוב, ולא משנה מה זה. העיקר שלא יחליטו בשבילך, שתהיה חופשי לבחור בעצמך.

"עזוב, קובי, באמת, אל תיקח את זה קשה. הם יקבלו אותך בסוף. זה יעבור להם".

קובי התלבט אם לשאול. כבר הרבה זמן רצה, אבל לא היתה "שעת רצון". אולי עכשיו.

"תגידי...", פתח בהיסוס.

"כן", נשאה אליו זוג עיניים גדולות ושואלות.

"את מרוצה מהחיים שלך? טוב לך ככה... איך שאת?"

"כן", בהחלטיות.

קובי עצר כאן. השיחה נחסמה. הוא מעדיף לא להתחיל לשכנע אותה עכשיו בכל הדברים שהוא מאמין בהם. לא ידע אם זה טוב או לא. אולי הוא כן אמור לדבר על זה? אך לא היה לו כוח להיכנס שוב לוויכוחים ואי-נעימויות. בינתיים איילת היא היחידה במשפחה שמבינה אותו. עדיף שזה ימשיך להיות כך.