"איך קוראים לך?"
"קובי".
"מאיזו ישיבה אתה?".
זו כבר הפעם השמינית בחצי השעה שהוא כאן ששואלים אותו את השאלות הללו. פתאום הוא נהיה חשוב. כולם מתעניינים בו. כמה מהחבר'ה גם התעניינו האם הוא "מסודר". זאת אומרת: האם יש לו כבר חדר לישון ויש לו חברותות לסדרים, אם הוא בכלל רוצה. ובכלל - אם חסר משהו הוא יכול לגשת אליהם.
ההתעניינות הזו שבתה את לבו. הרגיש ממש בבית.
הביט סביבו. בית המדרש רעם מקולות הלימוד. חלק מהבחורים ישבו ולמדו בחברותות וחלקם למדו לבד. היו שלמדו בקולות רמים והיו שהתנדנדו ושיננו בקול נמוך. יכול היה לקלוט פיסות קטנות של מילים מתוך בליל הקולות: "רבי מאיר", "רבי יהודה", "פסיק רישיה", "אינה צריכה לגופה".
"אבל אתה לא מבין?", שמע את השאלה הנזעקת מתוך שורות הלומדים שלפניו, "לפי מה שאתה אומר יוצא שפסיק רישיה דלא ניחא ליה זה ממש אותו הדבר כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה!".
"נכון! זה מה שה'תוספות' טוענים! הם לא אומרים מהותית אחרת, תסתכל שוב בלשונם!". הקול נשמע כאוב, כאילו העניין מציק לו מאוד והוא לא יסכים להתפשר עליו בקלות.
קובי הסיט את מבטו לעבר הקצה השני של בית המדרש. שם התגודדו כמה תלמידים מבוגרים יותר סביב אדם מבוגר שנראה כאחד הר"מים כאן. הם הקיפו אותו והאזינו לדבריו, מרותקים, מטים אוזן, שלא לאבד אף מילה.
אין ספק שלהיכנס לבית מדרש כזה, זו חוויה מיוחדת במינה - חשב קובי לעצמו - אפילו למי שלא מבין כלום ממה שנאמר כאן. לראות באיזו התלהבות ובאיזו מסירות אנשים נותנים את נפשם על דברים שנראים כל-כך לא שייכים לעולם שלנו, כל-כך נטולי זיקה אל החיים היומיומיים הרועשים והצעקניים שיש בחוץ. אבל מצד שני, אלו דברים שהמיוחדות שבהם היא, שהם ניתנו מהקב"ה, יוצר העולם והאדם. אלו לא קובץ חוקים שאנשים חשבו עליהם. דווקא העובדה שהוויכוחים והדיונים כאן סובבים סביב דברים שאינם ארציים והגיוניים, היא היוצרת את המיוחדות הגדולה שכאן: רעש ועוצמה אשר כמו קוראים הם תיגר על הרעש וההמולה שבחוץ. כמו מכריזים הם שיש חיים עמוקים יותר, קדושים יותר, מיוחדים יותר ונצחיים יותר מהעולם החולף והעובר שמחוץ לישיבה.
ולמרות התחושה הנעימה והחזקה שפיעמה בו למראה כל אלו, חש גם פיק ברכיים, הססנות מחודשת: האם אני מסוגל לשבת וללמוד כך? האם התורה מתאימה גם בשבילי? האם היא יכולה להתחבר לחיים שלי? האם אצליח להסתדר כאן לאורך זמן? רצון חזק יש לי. אני מאד מאד רוצה. אבל האם יש לי גם יכולת?
ומצד שני, הנעימות והחברתיות בה קיבלו אותי כאן, כל השאלות לשמי ולשלומי, בטבעיות כזו, מראים ומעידים כאלף עדים שהאנשים כאן אנושיים לחלוטין. אנשים כמוני, כמו חברי בישיבה התיכונית. אם אני אעבוד נכון, אם תהיה לי סבלנות, גם אני יתרגל, גם אני אצליח. הרי שכל יש לי, ברוך ה'. רצון גם יש. אז מה שצריך עכשיו זה סיעתא דשמיא. גם זו ישנה במידה הגונה. הרי ללא עזרה משמים לא הייתי כאן בכלל. אני כאן משום שה' יתברך הוציא אותי מ"שם" והוליך אותי את כל הדרך עד לכאן. אז אם ה' איתי, אפשר להמשיך קדימה!
***
התור בחדר האוכל התקדם בעצלתיים. אף על פי כן, איש לא דחף ולא ניסה לעקוף. ניכר היה כאילו הבחורים לא "מתרגשים" כלל מהתור הארוך. מנצלים את הזמן של התור כדי לדרוש אחד בשלום השני ולהחליף מילים שקשה להחליף בזמן הלימוד ב"סדרים". "צ'פחות" הדדיות ולחיצות ידיים, חיבוק וחיוך, אחד הבחורים אף התחיל לשיר לעצמו בלי בושה. כאילו היה זה "מפגש מחזור" באיזו חתונה, ולא ארוחת צהרים של יום-יום. לידו של קובי עמדו זוג חברים שניצלו גם את הזמן הזה כדי לדון על הלימוד שלמדו ב"סדר". לא נראה היה שהם עושים מאמץ מיוחד לשם כך. הם פשוט המשיכו את הדיון בו עסקו בבית המדרש.
גם לקובי היתה סבלנות. הוא ניצל את הזמן הזה כדי להתבונן בבחורים ובמקום. חדר האוכל פה היה די מטופח. לא כמו בישיבה הגבוהה הקודמת בה היה. צמחים מפלסטיק עיטרו את הקירות, תמונות של גדולי ישראל, ווילונות מקושטים המכסים על חלונות גדולים... קובי סרק במבטו את כל האולם. כל מקום חדש מעורר סקרנות ומחדד את החושים הבוחנים, עד שמתרגלים גם אליו.
סוף-סוף הגיע תורו. לקח את המצקת בידו האחת ומילא מן הירקות המבושלים אל תוך הצלחת שאחז בידו השניה. האוכל כאן דווקא נראה טוב, חשב לעצמו. עוד מעט נטעם ונראה אם גם הטעם לא מאכזב...
קובי כבר לקח אורז והתקדם למגש של המנה העיקרית. חדר האוכל המה מדיבורים כמעט כמו בבית המדרש. לפתע נשמע קול נפילה. קובי הביט וראה את אחד הבחורים עומד קרוב אליו, ידיו באוויר, על מכנסיו רוטב עגבניות נוטף ולמרגלותיו הצלחת שלו, הפוכה על הרצפה עם כל תכולת ארוחת הצהרים שבה. איזה בושות! קובי ציפה לשמוע את קולות החבר'ה בנהמת שמחה לאיד, או לחילופין איזה שיר סוחף: "איזה פשלה, איזה פשלה! אואואו"... בישיבה התיכונית זה היה הנוהל הקבוע במצבים מעין אלו. אבל תחת זאת, כאן קרה דבר אחר לחלוטין: כמה מן הבחורים המחכים בתור הזדרזו לעזור לבעל הצלחת ההפוכה. אחד החל להרים את הצלחת ולאסוף את תכולתה מהרצפה בעזרת מזלג, השני הגיש לו נייר טואלט כדי שיקנח את מכנסיו והשלישי רכן ובחן במה אפשר עוד לעזור.
קובי הביט סביבו. ראה את כל הבחורים היושבים ואוכלים, ממשיכים באכילתם ובשיחתם ומשימים עצמם כאילו לא קרה דבר. כמעט אף אחד לא הסתכל על המחזה שנוצר, מלבד אלו שנחלצו לעזרה. פשוט עשו עצמם כאילו לא ראו, כדי שהבחור שצלחתו נפלה לא יחוש כל בושה. לא היתה כאן פעולה מיוחדת, אלא פשוט הנהגה ישרה, מתחשבת, הגיונית. חיי חברה שונים ונפלאים הרבה יותר מאלו שבסניף או בישיבה התיכונית.
רמת האוכל היתה בהחלט רמה סבירה. אבל לקובי כבר לא היה חשוב הטעם. את לבו מילאה שמחה.
***
הרי השומרון נשקפו מבעד לחלון. גבעות עגולות עשויות מדרגות-מדרגות באבן. עוצמת הפשטות של ארץ ישראל הקרינה על החדר הזה, בו ישבו הבחורים מה"שיעורים" הנמוכים ושתו בצמא את השיעור שהעביר הרב איתן, ראש הישיבה. גם פה הושמעו דברים עצומים, דברים מלאים עוצמה, אבל נאמרו בפשטות שובת-לב ונחצבו מקירות הלב, כמו ההרים שבחוץ.
נושא השיעור, כפי שנכתב בלוח השיעורים שבחוץ, היה "חיזוק חשיבות לימוד התורה ודרך הלימוד". פעם בשבוע היה הרב איתן מעביר שיעור בנושא, בפני הבחורים הצעירים יותר בישיבה.
הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו של קובי, היתה יראת השמים שהקרין הרב, בדיוק כפי שסיפר לו צוריה בטיול, ועוד יותר מכך.
"המצב של עם ישראל מדאיג כל לב. הפיגועים המתמשכים, הפצועים וההרוגים, הרפיסות של ההנהגה, חוסר הכיוון, חסרון האמונה, אין הנהגה, אין מי שיוביל את העם אחריו ויראה לו את הדרך. יש כוחות כל כך עצומים לעם הנפלא שלנו, אבל הם כלים ואובדים באין מי שיאגד את כולם ביחד. 'באין חזון ייפרע עם'.
"עם ישראל נמצא בתוך תהליך של גאולה, של תיקון עולם במלכות שדי. מכיוון שזה התהליך הכי משמעותי בכל תולדות העולם - קמים לו המון מפריעים מכל הכיוונים. הדברים כבר נצפו מראש, ובספר "קול התור" של הגאון מווילנה, הוא מפרט את שלשת ה'קליפות' הטמאות שינסו לעכב את הגאולה בכל כוחם: קליפת אדום, קליפת ישמעאל וקליפת הערב-רב. מכל הכיוונים נלחמים נגדינו, ואנחנו - שלומי אמוני ישראל שנותרו, שעדיין קוראים בשם ה' בתוך החושך הגדול שסביבנו - עלינו תלוי כל העולם. רק בנו תלוי אם התהליך יקרה מתוך רחמים או שמא "בחמה שפוכה אמלוך עליכם". אין מישהו אחר שיעשה זאת במקומנו.
"לב כל יהודי מקשיב, זועק וכואב. רוצים לקום ולעשות מעשה, לשנות, לתקן. קשה לנו לשבת בבית המדרש וללמוד פרטי הלכות ולשקוד על גמרות, כאשר בחוץ מתחוללות שתי מלחמות קשות: מלחמת התשה בזירה הערבית, ומלחמת תרבות בזירה ה'מערבית'...".
לא היה צורך ביותר ממשפטים ספורים, כדי לקלוט שהדברים שאומר ראש הישיבה בשיעור, אינם סיסמאות עבורו ואינם רק דברים שהוא למד וקרא, אלא דברים שהוא חי, חווה, מרגיש, ומנסה מאוד להעביר לתלמידים, להרטיב אותם מהמעיין שעולה על גדותיו. קשה היה להצביע על משהו מיוחד מושך ומרתק בשיעור הזה. לא תנועות ידיים ולא הבעות פנים, לא טון כריזמטי וגם לא מראה מרשים. היתה זו יראת שמים שעברה אל התלמידים מעבר למילים, יראת שמים שהיתה נסוכה על פניו של הרב ונשמעה בקולו, מין קדושה שאופפת אותו בשעה שהוא מדבר. צוריה סיפר שהתחושה הזו מלווה אותו בכל שיעור של הרב איתן במשך השנים שהוא כאן. זו לא תחושה חולפת, של התלהבות רגעית ממשהו חדש. "כל שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעים". קובי חשד קודם לכן שצוריה קצת מגזים, מתלהב יתר על המידה. אבל הוא שמח עד מאוד לגלות שהוא מבין היטב את כוונת צוריה. זה כבר הוסיף לישיבה כאן עוד נקודה...
"וישנה מחשבה פשוטה", שמע קובי את הרב ממשיך ומדבר, "ישנה מחשבה שאם רצוננו לקרב את עם ישראל לאביו שבשמים - הרי שהדרך היותר פשוטה ומתקבלת, היא כמו שעשה הרב קרליבך ודומיו - לארגן ערבי שירה, להפיח רוח בבני הנוער, לדבר אל ליבם, וכך יחזרו כולם בתשובה. למה עלינו לעבוד בדרך הארוכה במסלול מפותל של לימוד תורה בבית המדרש?
"אני רוצה להתייחס בשיעור לשני היבטים של תשובות לשאלה הזו. זו שאלה חשובה, חשובה מאוד:
"דבר ראשון, עלינו להכיר בכך שלהעלות את עם ישראל, זה כולל את כל עם ישראל. כולל הבורסה, הכנסת, האקדמיות, המפעלים, התרבות וכוליה וכוליה, אי אפשר 'לספר חללה של רשות' - למנות את כל התחומים, כמו שאומרת הגמרא בשבת, דף יא' עמוד א'. נכון אמנם שיש בעם ישראל גם את המקומות שבהם הדרך הפשוטה היא 'ערב קרליבך', כקוד, אך כדי להעלות את כל עם ישראל יש להעלות את כל המערכות, בכל המישורים ובכל התחומים. כל אחד צריך גם לדעת שלא הוא לבד יוכל לעשות איזה קסם ולהעלות את כל עם ישראל, אלא צריך את כולם, כל אחד בתחום המיוחד לו.
"אבל להזיז דברים ול'הרים' פרוייקטים זה לא דבר פשוט בכלל. בישיבה לא מבינים ולא רואים עד כמה עניינים של קנאה וכבוד יכולים להרוס, אך יש לדעת שבמציאות כשרוצים להזיז פרוייקט גדול, צריך להחביר כל כך הרבה כוחות ביחד, וכל כוח צריך להיות אישיות בפני עצמה ולא סתם 'נעבך', ואז עלולים להיווצר כל כך הרבה סכסוכים וחיכוכים שאי אפשר לתארם. זה לא יאומן איך תכניות יכולות ליפול בקלות אם האנשים שעוסקים בהם לא 'מבטלים' את עצמם ביטול גמור בשעבוד גמור לכל תג ותג של רצונו יתברך. הדרך היחידה להינצל מהסכסוכים הללו ולהצליח להקים מפעלים שיתמודדו עם בעיות הדור, היא רק מתוך הסתכלות טהורה לחלוטין, מתוך ביטול לרצון ה'. ואפשר לראות זאת בחברי כנסת שנכנסו לכנסת על מנת לשנות באמת, אך בפועל - 'פוק חזי', צאו וראו בעצמכם...
"את זה צריך לדעת: אם אתה מסתכל על כל עבודת ה' רק 'בגדול', וכל מיני פרטים של 'בורר' ו'לאלתר' לא מעניינים אותך - גם בעולם העשייה הרעיון הגדול יישאר רק 'בגדול', אך כשירד לפסים מעשיים ולפרטי הפרטים הקטנים - הכל יתמוסס".
ראש הישיבה הדגיש את הדברים, ניכר שזו נקודה שכואבת לו.
"ככל שאדם הוא יותר גדול - הוא מקפיד על דברים יותר קטנים. את רבי עקיבא הגדול שנכנס לפרד"ס ויצא בשלום, רואים אנו דן על פרטי פרטים כל כך קטנים ולכאורה לא חשובים. ובפרט בתקופה בה חיו - כל גזירות רומא, המהפכות והצרות, ובמה הם מתעסקים? בשאלה האם זה 'כזית' או 'כביצה'! כי החכמה היא לעבוד את ה' בכל פרט ופרט, בדברים הקטנים, ולא רק 'בגדול'.
"נכון שכרגע, כשהאדם יושב בבית המדרש ולומד הוא אינו פועל בשטח בפועל בעניין זה, אך ברגע זה הוא בונה בניין גדול שיוכל לשמש אחר כך לפעולה המעשית ולהקמת צבא גדול. ה'מלאכה שאינה צריכה לגופה' והפסיק רישא', ה'בורר' ו'אוכל מתוך פסולת', 'שור שנגח את הפרה' ו'חצר השותפין' - הם חוליות בתוך המפעל האדיר הזה".
תלמידים רבים סיכמו את הדברים הנאמרים במחברת או בקובץ דפים. אחרים סיכמו במחשב נייד, ויש שהקליטו. מין תחושה של שליחות, של ישיבה בחוד החנית, בפו"ם של גאולת ישראל. קובי הרגיש שהוא לא רוצה שהשיעור ייגמר לעולם. כל כך הרבה עוצמה ומליאות הוקרנה פה.
"כל מה שדיברנו עד עתה הוא מתוך מבט רציונלי-שכלי", המשיך ראש הישיבה. "אבל בנוסף, צריך להסתכל על העולם במבט אמיתי וכולל יותר. מה שנראה על פני השטח זו לא האמת של העולם, זו רק החיצוניות שלו. בפנימיות מתקיימים תהליכים עמוקים הרבה יותר. העולם הזה הוא רק התגליות של כל העולמות העצומים שמעליו, ומה שקורה שם - משפיע כאן. ללימוד התורה יש ערך עצום בפני עצמו, מעבר לתועלת המעשית שתצא אחר כך. בעצם העובדה שיהודי מתקדש ועולה - שכינה שורה בו יותר ומתוך כך גם בכלל ישראל. כל לימוד פה יכול לגרום לתיקון של איזה יהודי מתל אביב, לעזור לאחד שמתנדנד ומתלבט אם להיות דתי או חילוני - להכריע את הכף ולהיות דתי.
"ממילא חשיבות כל אחד שמצטרף לתת יד למחנה הקורא בשם ה', שמוכן לעבוד במסירות נפש למען שמו הגדול, למען עם ישראל - חשיבותו בהוויה כולה עצומה מאד. מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו פועלים ומשפיעים גדולות ונצורות. קשה לראות זאת על פני השטח, אבל זאת האמת".
השיעור נמשך והלך. הבחורים כולם הטו אוזן קשבת, גמעו את הדברים בצמא.
כשהסתיים השיעור וכולם קמו לצאת, הרגיש קובי הרגשה מוזרה, מיוחדת, הרגשה שקשה להגדירה. הרגיש שכאן התחוללה נקודת המפנה המשמעותית ביותר. כאן נחתם תהליך שהחל לפני למעלה מחצי שנה. ניתן לומר שעכשיו הוא "חצה את הקווים", עבר את "גדר המערכת", הוא כבר שייך לעולם שיש כאן, לעולמה של הקדושה שבעולם. לא היה זה "בום" פתאומי או חוויה מסעירה, היתה זו פשוט עמדה נפשית שהשתנתה.
***
השבת פרשה את כנפיה על הרי השומרון, השמש נעלמה זה עתה בין ההרים הסובבים. הרקיע זעק באדמימותו הנשארה ורוח קלה ליטפה את פניהם של המתפללים הרבים אשר גדשו את הרחבה המרוצפת של הישיבה. קובי, שאחר מעט לקבלת השבת, שמע את שירת המתפללים כבר מעת שיצא את המקווה, דקות ספורות לפני השקיעה. למרות המרחק, נשמעה התפילה בכל רחבי היישוב. קובי, לבוש בגדי שבת, שערו רטוב מן המקווה וידיו אוחזות בשקית עם בגדי החול, השמפו והמגבת, נחפז לפנימייה כדי להניח את השקית ומשם לרחבת בית המדרש, להצטרף לבחורים ולאברכים, המזמרים ומקבלים פני שבת המלכה בחוץ. הצטער שאיחר. זה קרה לו משום שהאריך יתר על המידה בשיחת-לימוד עם שימי, אחד מבחורי הישיבה. לא נורא, ניחם את עצמו, כאן קבלת שבת היא ארוכה. לא תהיה לי בעיה להשלים אותה גם חמש פעמים... טבילת הטהרה במקווה בהחלט היתה שווה את האיחור הקטן.
ככל שהתקרב אל המקום, קולות הזמרה התחזקו והלכו. "ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער", שרו במנגינה של הרב קרליבך. קובי הגיע והצטרף למעגל הרוקדים. שמו ידיים איש על רעהו ופסעו שורות-שורות לקראת שבת המלכה. קדימה ובחזרה, קדימה ובחזרה.
החושך הלך וגבר וההתלהבות גאתה, העיניים נעצמות בערגה ומתכוונות בכל מילה. מצפות ליום בו יזכו כולם לראות את הגאולה בממשות הראייה, היום בו המזמורים הללו יהפכו למציאות ובו הנבואות יתגשמו. הדמיון מצייר את ההרים אשר סביבם, נעתקים ממקומם ופורצים במחול, יחד עם הים הגועש ועם עצי השדה ושדות התבואה. עופות השמים בלהקות-להקות חגים מעל, מעגלים של רוקדים, בנים לחוד ובנות לחוד - "בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים", כל עם ישראל, מכל השכבות ומכל הגילים, מכל המקומות ומכל הארצות, כולם-כולם מתקדמים בריקודים לעבר ירושלים, אל עבר מקום המקדש. "השתחוו לה' בהדרת קודש, חילו מפניו כל הארץ", כולם משתחווים ביראה, כמו בהילוך-איטי, נופלים על פניהם בפישוט ידיים ורגליים לפני ה' אלקי ישראל. הכל מתעלה, הכל מתברך, הכל מתקדם לעבר השלימות הגמורה, היופי הכלול מכל.
הידיים משתלבות, השמחה והזמרה גואים. הפעם רוקדים במעגל. תאורת הרחבה כבר נדלקה על ידי שעון השבת. קובי פוקח את עיניו והנה במרכז המעגל הוא רואה ילדים מתוקים, בני שלש, ארבע וחמש, רוקדים במעגל משלהם, מעגל ילדים. ילדים מתוקים ומאירים, לבושים בגדי שבת, פיאות מסתלסלות לחלקם, כיפות גדולות של צמר מעטרות את ראשם. איזה אור, איזו מתיקות, איזו קהילה!
"לכה דודי לקראת כלה", לכה דודנו, אבינו שבשמים, לקראת כלתך המשוכה אחריך, עמך ישראל בכל מקום ומקום, "פני שבת נקבלה", מקבלים פני שבת בקדושה, עוזבים את עיסוקי החול ורוקדים לכבודך ולכבוד שבתך. ושוב: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", והפעם המשמעות מתחדשת: "בבקשה, פני שבת נקבלה! תעזור לנו לקבל פני שבת, תעזור לנו לחוש את קדושתה!", גם חלק זה של המשפט הופך לבקשה. ובשלישית עולה משמעות עצומה עוד יותר: "פני שבת נקבלה!", יהי רצון שנזכה במהרה-במהרה לקבל פני יום שכולו שבת, פני הגאולה השלימה!
החושך מכסה ארץ, אך כאן אור ועוצמה, אמונה וקדושה. בסוף קבלת השבת נכנסים בלאט לבית המדרש, תוך נעימת "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך", "משוך", מרגישים נמשכים אל רצונו, אל הדרו, נכנסים אל הקודש פנימה...
אחר התפילה "שבת שלום" ולחיצות ידיים וחיבוקים והארת פנים ואהבה רבה. עומדים בתור גם ללחוץ את ידיו של ראש הישיבה. הרב איתן שואל לשמו ולשלומו של קובי, מאיר לו פנים באופן מיוחד. או שמא לכולם נדמה שמאיר הוא להם פנים באופן מיוחד?...
***
ניגוני מירון עלו מן ה"מערכת" שניצבה על המדף בארון הספרים שבחדר. קובי ראה את צוריה יושב על המיטה האמצעית שבחדר ומאזין לניגונים בעיניים עצומות. צוריה לא הבחין בכניסתו.
החדרים בפנימייה היו מרוהטים בפשטות רבה. אך בחדר זה היו הקירות מכוסים תמונות בכל פינה. לא תמונות של שחקני כדורסל וכדורגל, אלא תמונות של צדיקים, גם לא תמונות של נופים בכל העולם, אלא תמונות של מקומות בארץ ישראל. החדר כאן היה מסודר באופן יחסי. לפחות לעומת החדר בו ישן קובי. שם לא היה נראה שסדר זה הצד החזק של הביני"שים...
"שלום!", קובי עורר את צוריה מהרהוריו.
צוריה פקח את עיניו. "שלום יעקב מאיר!", קרא.
עתה הגיע תורו של קובי לפתוח זוג עיניים נדהמות: "מאיפה אתה מכיר את השם המלא שלי?", שאל.
"או! זה סיפור ארוך...", חייך צוריה חיוך מאוזן לאוזן, "אבל בהזדמנות אחרת. עכשיו באת למטרה אחרת, לא?"
קובי התאכזב.
"אתה מוכן לספר לי קודם? סקרנת אותי".
"לפני ימים לא רבים, בנחלת אפרים, בארץ ישראל, עמדה לה אשה צעירה וכתבה רשימות של שמות אשר הגיעו לידיה מטפסים אשר מילאו אנשים רבים. האשה עבדה בתור מזכירה באחת הישיבות החשובות באזור, והטפסים מהם אספה את השמות וסידרה אותם לכלל רשימה - היו טפסי הרשמה לישיבה"... צוריה דיבר בפתוס כזה, שגרם לקובי להתגלגל מצחוק גם טרם הבין את ה"סיפור הארוך". כעת כשהבין, עצר את דיבורו השוטף של צוריה: "אז בקיצור - ראית את שמי המלא בטופס שמילאתי כשהגעתי לישיבה?", ספק שאל, ספק קבע. שניהם פרצו בצחוק.
"טוב, עכשיו תספר לי אתה", שינה צוריה את טון דיבורו, "איך היה לך השבוע הזה בישיבה? כמעט לא דיברנו השבוע!"
זה היה נכון. היה שבוע כל כך מלא ומעניין שהוא לא מצא כמעט זמן לדבר עם צוריה. צוריה היה שקוע בלימוד עם החברותות שלו. קובי היה מתבונן בו לעיתים מרחוק. צוריה למד ברצינות. קשה היה להאמין שזה אותו הבחור ה"ליצן" בעל חוש ההומור וכשרון ההצגה המעולה. כאן, בבית המדרש, הוא התגלה כ"מתמיד" לא קטן ונראה כאדם שרצינות תהומית היא ארשת הפנים הקבועה שלו. קובי לא היה בטוח, אבל היתה לו הרגשה שצוריה לא מדבר איתו הרבה במתכוון, למרות שתמיד האיר לו פנים וחייך חיוך רחב כאשר היו נפגשים או חולפים אחד על פני השני. ייתכן שצוריה רצה לנצל את הזמן של הלימוד. ייתכן שרצה שקובי יתאקלם במקום ויבחן אותו דווקא בלי קשר לצוריה. ואולי זה סתם, כי לא יצא... כעת, לקראת סוף השבוע, החליט קובי ליזום שיחה עם חברו המבוגר ממנו, ולא לחכות להזדמנות שייפגשו במקרה בדרך לחדר האוכל או לבית המדרש. אחרי ארוחת הערב, כאשר לא מצא את צוריה לא בחדר האוכל ולא בבית המדרש, פנה לחפש אותו בחדרו שבפנימייה.
"'בא לך' לצאת החוצה?"
"כן, בטח. בוא נצא לדשא".
צוריה קם וכיבה את הטייפ. יצאו לאוויר הלילה ופסעו בשתיקה אל הדשא שמאחרי הפנימייה.
שקט. רוח לילה קלה עברה ביניהם. אור בוקע מהפנימיות ומבית המדרש שבצד השני של הדשא. צוריה התיישב על הדשא. קובי אחריו, שילב רגליו זו בזו. צוריה חיכה בסבלנות. הביט בקובי, מחייך.
"אני לא יודע מה יש פה", פתח קובי, "אבל אני פשוט מתלהב".
"אתה בטוח שזה לא בגלל שאני פה?..."
אה, אז בגלל זה לא כל כך דיברנו השבוע. רצית שאבדוק את הישיבה מצד עצמה, שלא אבוא לכאן רק בגללך... אתה חכם לא קטן, צוריה!
"לא. מה פתאום. להפך. דווקא פה אני מרגיש שהקשר שלי אתך קצת מתפספס. אני מכיר פה חבר'ה חדשים. עוד הרבה חבר'ה נפלאים כמוך. זה ממש מושך אותי להיות פה".
"אולי זה השיעורים, אולי זה ראש הישיבה",
"אולי. אולי גם התפילות פה. אולי מההרגשה הברורה שכולם יודעים מה התכלית של כל מה שהם עושים. לא עושים דברים סתם. אולי מהאווירה של החבר'ה. ממש מחזק אותי שאני רואה את החבר'ה פה. למרות שכולם פה 'בייני"שים', כולם חיים, שמחים, יש צחוקים, יש אווירה טובה. ממש חיים את התורה".
"כן, נכון. באמת זה לא דבר שקיים בכל מקום. זה לא מובן מאליו. אני זוכר שזה מה שמשך גם אותי להגיע לישיבה כאן".
"בקיצור, יכול להיות שזה כל הדברים האלו ביחד, לא יודע. בכל מקרה: אני מאוהב במקום הזה. אני כל כך רוצה כבר להיות פה באופן קבוע. אני לא יודע איך אוכל לחכות עוד שנה וחצי! פשוט מלא זמן! מה אני אעשה בישיבה התיכונית? אני סתם מבזבז שם את הזמן. יודע מה, אפילו אם אני צריך ללמוד את כל לימודי החול שלומדים שם, אתה יודע איזה בזבוז זמן זה! חצי מהשיעור הולך רק על הקראת שמות ומשמעת, ובחצי השני לומדים חומר שאני יכול ללמוד לבד בחצי מהזמן".
"אתה ממש צודק. אלו השנים הכי חשובות בחיים. בלי עול של פרנסה ומשפחה, ואנשים פשוט מבזבזים את השנים הנפלאות הללו והן בורחות כמו כלום. מצד שני לא כל אחד יכול לשבת וללמוד תורה כל היום. אתה הרי מכיר את רוב החבר'ה אצלך בישיבה...".
"כן... אבל מה עם החבר'ה שרוצים ללמוד ולא רוצים לבזבז את הזמן?"
"תראה, אני כבר מזמן חושב על כך שצריך להקים איזו מסגרת שתקלוט בחורים מהשמינית בישיבה הגבוהה. אם תהיה מסגרת אפשר יהיה להשלים את ה'בגרות' באופן מאורגן ובלי שום בעיות מיוחדות, ורוב השנה תהיה מנוצלת ללימוד תורה נטו".
"'בא'נה', זה רעיון 'מגניב'!"
"ובינתיים אפשר לעשות את זה גם בלי מסגרת מיוחדת. יש פה בישיבה כמה חבר'ה שעשו את זה".
"את מה?"
"הם באו לפה ב'שמינית' והשלימו את ה'בגרות' שלהם במשך השנה. במשך חודשיים בערך אחרי פסח הם חזרו לישיבה התיכונית שלהם בשביל זה. אחר כך חזרו לפה שוב".
"גם אתה עשית את זה?"
"לא". הפעם התשובה היתה קצרה וחדה.
"אה, נכון", נזכר קובי, "אמרת לי שבשמינית עשית קורס הדרכת טיולים. למה באמת לא עשית את זה? חשבתי שאתה בחור רציני..."
"אני זה סיפור אחר",
"למה? איזה סיפור?"
שתיקה.
"בוא נעביר נושא, טוב?", תחינה קלה נשמעה בקולו של צוריה. עוד פעם המסתוריות הזו. קובי נתקל בזה כבר בטיול. מאוד מאוד רצה לדעת מה כואב לצוריה, מה הוא מסתיר. אבל ידע שאסור לו ללחוץ. נכון שהם כבר חברים טובים, יש קלילות וחופשיות וזרימה ביניהם, אבל יש מקומות כואבים שאסור לגעת בהם בלי רשות. חבר שלך מבקש להרפות, אז תרפה. צריך באמת לחזור לגופו של עניין. יש עוד שאלה שמציקה לו:
"וההורים של הבחורים שעברו לפה בשמינית הסכימו לזה?"
"למה לא? הרי הם הבטיחו להשלים את ה'בגרות'".
באמת "למה לא"... קובי חייך חיוך עגום. רק ניסה לתאר לעצמו כיצד יגיבו הוריו אם ישמעו על הרעיון הזה...
פתאום התנער. הרעיון הכה בו חזק כברק.
"צוריה, החלטתי: אני עובר לפה בשנה הבאה! אני לא מתכונן לחכות עוד שנה וחצי! גם לחכות חצי שנה זה הרבה מידי..."
"תשמע, אני בעד. אני רק מקווה שההורים שלך לא יעשו לך בעיות. אתה זוכר שאמרת לי שבטח תלך לעתודה..."
"ברור שההורים יעשו לי בעיות. צריך לקוות שזה יהיה רק 'בעיות' ולא יותר מזה. הם יכולים גם להטיל 'וטו'".
"נתפלל עליך".
"יעקב מאיר בן עליזה".
שניהם חייכו.
היה זה החיוך שלפני הסערה.