שלום רב,
אני בת 23 עדיין רווקה.
אין המון הצעות אך יש מספיק.. אך גם אלו שהיו לא החזיקו מעמד יותר מדיי. הקשר הכי ארוך שהיה לי עד כה עם בחור היה 3פגישות. אין לי בעיות חברתיות וכו' להיפך אני מאוד מסתדרת עד שזה מגיע לגברים. מיד בדקות הראשונות של הפגישה אני מתחילה לבחון ולשפוט בצורה שקשה לי להבין. כזו שמיד חוסמת אותי. נדיר שהמשכתי לעוד דייטים אבל כבר בדייט השני אחרי דייט ראשון טוב במיוחד אני מפתחת סוג של ציניות וחיפוש על כל דבר קטן שנאמר. לעיתים אפילו נוהגת בקרירות שלא מאפיינת אותי כלל בכל קשר אחר שאני מקיימת. כמו לדעת שלבחור יש רכבת רק עוד שעה וחצי ובכל זאת לעלות על אוטובוס שיש לי כל 20 דק' ולהשאיר אותו לבד בתחנה. באותה שניה שזה קרה לא חשבתי שזה בכלל בעייתי רק בדיעבד אחרי שעליתי לאוטובוס קלטתי מה קרה.
ובכלל אני יכולה להיתפס על כל פיפס. דוס מדי,רזה מדי , גינגי מדיי, רוצה אותי בגלל חיצוניות.. שטויות בקיצור.
יש לי הסטוריה משפחתית קשה ומרגע לרגע אני לא יכולה שלא לחשוב שיש לזה קשר להתנהגותי הנ"ל על אף שחשבתי שאני חזקה מזה ופיתחתי מנגנון התעלמות חזק מאוד.. כזה שלא נותן לי בקלות לקחת דברים ללב ומונע ממני מלהיפתח..
אבי הוא איש מאוד אלים מילולית כל ילדותי הוא מקלל את אמי ותוקף אותה בקללות נורא קשות ולעיתים זורק דברים בבית ללא מכות של ממש... גם אותי הוא קילל כ"כ הרבה ושפט וזלזל בי היום כבר פחות כי למדתי להתגונן לענות ולדרוש את כבודי .. מה שאימי מתקשה לעשות למרות שהיא חזקה. בנוסף הוא לא נותן לה כסף כמעט.. מחכה שהיא זו שתכין ו אוכל וגם אם היא תשקיע הוא ימצא את זה לא הכי טעים.. היו רגעים בחיי שייחלתי למותו כי כאב לי על אימי.. היום אני מוצאת דרך להפריד בין השניים ולכבד אותו על אף שלעיתים זה קשה.
אני חוששת שיש בי ממש פחד מגברים.
זה לא קורה לי עם גברים חילונים שאני יודעת שאין סיכוי שנתחתן אני זורמת ומדברת כי יש בי משהו מאוד שכלי. רק עם בחורים דתיים זה קורה לי הרצון הזה לברוח מהם. מצד שני אני פשוט משתוקקת להתחתן מתפללת, מבקשת פונה לשדכנים ועושה המון השתדלות בנושא וגם מאוד מטפחת את עצמי.
בקיצור הזוי!! חושב לי לציין שבשנתיים הראשונות שיצאתי לא הייתי בשלה ויצאתי באמת עם כל מיני סגנונות פחות מתאימים כיום כשאני חושבת לפחות שאני בשלה.אני לא מצליחה לנהל שום מערכת יחסים ארוכה מדייט או שניים..
קשה לי ולא פשוט .. הייתי שמחה להכוונה
אני לא יודעת אם נכון לפתוח את תיבת הפנדורה הזו בפני פסיכולוג..
בנסף, אומר שהוריי שיחיו אנשים לא פשוטים. מאוד מיושנים, אוספים כל מיני דברים מהרחוב, בגדים רהיטים, אסלות.. וגורמים לי בושה וחשש מלהכניס אנשים לביתי. מה שמאלץ אותי לשקר כל פעם שאנשים רוצים לבוא אליי. מהבושה שיראו באיזה צורה לא הכי נעימה אני חיה. גם זה חשש שאני מפחדת מהרגע בו איאלץ להתמודד איתו ולהסביר לבחור את מציאות חיי..
חייבת עזרה והכוונה.. באמ שלא יודעת מה לעשות יותר. אנשים מסביבי לא מבינים איך לא התחתנתי.. אני לצערי מתחילה להבין ומתה מפחד מהתתמודדות. אשמח להכוונה , עצה להמשך הדרך..
כל טוב,
תודה ושבת שלום!
תשובה
שלום רב,
ראשית חשוב מאוד שלא לחשוש מהתמודדות, ומפתיחת "תיבת פנדורה". הפחד שלך מגברים הוא מובן וממשי, כלומר מדתיים שהם מועמדים פוטנציאלים לקשר רציני.
אכן פתיחת נושאים כאובים מהעבר וממה שחווית עם ההורים הוא תהליך מכאיב, אך לעתים זה הכרחי, ולפי מהש את מתארת אצלך זה מחוייב המציאות. לא רק על מנת שתתגברי על הקושי בדייטים, אלא שתדעי לבחור מישהו מתאים יותר, וחיוני להצלחת הנישואין. אחרת קיים חשש שמשהו ממה שקורה אצלך בבית ישוחזר, ובצדק את חוששת מכך.
מומלץ שתפני לטיפול באומץ וללא עיכוב.
ניתן לפנות אלינו למכון שילה, ונמצא לך מטפלת מתאימה.