פעם היתה הנערה בביתה, הבחור היה לומד או עובד ובהגיע העת יוצאים הוריו לחפש לו שידוך. בארצות אירופה היה השדכן של העיירה שהכיר את כולם וידע עליהם הכל ועבד ללא לאות לשדך בין הזיווגים. או לחילופין מקרים בהם אבי הבת פנה לשדכן וביקשו לשדך עבור ביתו בחור מסויים, במיוחד אם מדובר בעילוי כלשהו. בארצות מזרחיות נהגה אם הבחור לבדוק עבור בנה ולחפש לו נערה מתאימה. היא או קרובות משפחה. לעתים מהיכרות עם נערה או משמועות טובות ולעיתים מהבחור שחמד נערה כלשהי וביקש מהוריו לפנות להורי הבת כדי לשאת אותה. כולם ידעו שהזיווג מהשמים ובכל זאת היתה פעילות נמרצת כדי למצוא את הזיווג, שדכנים, קרובי משפחה,בירורים, והיחס - כאל מצווה שהזמן גרמא! הגיעו הנער או הנערה לגיל המתאים ואפילו לפני - מחפשים ושואלים. ותמיד זה צד שלישי, לא המדוברים עצמם, מלבד מקרים בודדים.
היום הצעירים עצמם טורחים עבור השידוך. רובם, לפחות. אם באתרי האינטרנט הרבים, או דרך שדכנים, או דרך חברים. מעט מאוד זה המבוגרים שמטפלים בעניין. פלא שהלחץ גדול? נכון שאצל חלק מהם הולך חלק, ברוך השם! הבעייה עם החלק האחר שמחפש ולא מצליח. הזמן עובר, או שלא מקבלים כלל הצעות, או שמקבלים ,יוצאים לפגישות ולא מוצאים. מה הם צריכים לחפש? מה הם מחפשים? האם טוב שהם יבדקו בעצמם?
ואמר הרב דסלר זצ"ל בספרו "סוד המוסר": "בעניינים כאלה אין אדם אובייקטיבי, אפילו האדם החכם ביותר עלול לטעות לגמרי בשיפוטו. בכל מקום בו מעורב היצר הרע אין אדם מבחין בין טוב לבין רע. הבחנה זו נעשית רק על ידי יראת אלוקים ובעזרת מאבק מתמיד ביצר..." ואח"כ: "בימינו, כאשר אנשים מכירים זה את זו לפני הנישואים היטב (כביכול) יש לצפות לכאורה למספר מועט יותר של גירושין מאשר היו לפני חמשים-ששים שנה, כאשר ההורים בחרו בעל לבתם ואשה לבנם. אך למרבה הפלא המציאות מוכיחה את היפך הגמור".
במציאות של היום נראה כאילו לא שייך להטיל זאת על ההורים. אבל מלכתחילה זוהי בכלל חובת הורים למצוא אישה לבנם, להשיא את ביתם. למה לא להחזיר להם את המטלה, את הכבוד הראוי? ואם בדרך מוצאים לבד - יופי. מעטים הם ההורים שעוסקים בזה וגם זאת, לעתים ללא ידיעת הילדים "הם אומרים שימצאו בעצמם" "נדבר כשהיא לא נמצאת" וגם זה בעיקר לגבי הבת. הבנים בכלל אין מה לדבר לחפש להם, הם ימצאו בעצמם. אבל הם לא. ההורים מכירים את הילדים, אולי יבחינו במה שהצעירים לא מבחינים? אז אולי שההורים יכנסו לאינטרנט לבדוק את ההצעות? אולי לשתף אותם יותר? ממילא הם כמעט לא ישנים בלילה. והצעירים יוכלו לפנות להצעות בצורה רגועה יותר לאחר שהורידו מעט מהמשא הכבד הזה.
הראייה של צד שלישי רחבה יותר. הצעירים יושבים זה מול זה ב"דייט" שלהם. מה הם בודקים בכלל? הם יודעים מה לבדוק? את העניינים החיצוניים: השכלה, אופי, רקע משפחתי חברתי ואפילו המראה, ההורים יכולים לבדוק עבורם. הם צריכים לבדוק שאין דחייה ואז להמשיך. לבדוק אם יש שיחה בכלל, אבל גם זה קשה ולא לגמרי משוחררים. יכולה הבת להיות חברמנית ממש, חייכנית, ונעימה ולהקרין בפגישה חוסר סובלנות רק מפני שהוא פלט משפט מסויים שהכעיס אותה ונאמר בעצם מפני שגם הוא איש שיחה מבריק, חכם ומרתק לחוץ מידי, או טורח להיראות אדיש. ובכלל נישואים זה לא רק המשיכה הפיזית, שמשום מה מוזכרת יותר מידי, אולי מעודף היחשפות לתכנים לא ראויים: סרטים חילוניים, ספרים שמדברים אל היצרים של האדם ואל הרובד החיצוני שלו.
נישואים זה גם ויכוח נוקב על "מי יוריד את הזבל?" זה גם שיחות על המצב הפוליטי, נישואים זה גם דאגה לתשלומי משכנתא וכל שאר החשבונות שצריך לשלם. נישואים זה הליכה להרצאות, לאירועים ביחד,זה קניות ועריכת סעודות, נישואים זה כשהיא מכורבלת בשמיכה חמה על הספה עם כוס קפה/תה/שוקו עם ספר והוא לומד או מרגיע את הקטן שהתעורר פתאום. נישואים זה שיחות נעימות ומתוקות לתוך הלילה. ונישואים זה דיון מעמיק על הבעיות החברתיות של בת ה-4 שחזרה פגועה מהגן כי שוב הודיה לא רוצה לשחק איתה!
נישואים זה הקמת בית בישראל וכל כך הרבה מחפשים ולא מוצאים. אולי הם לא יודעים לחפש? לפעמים לא יודעים מה מחפשים עד שמוצאים...כמה צריך להשתדל? איך משתדלים? אולי צריך לכוון יותר, לעתים הזיווג פשוט מתמהמה, לעתים זה בגלל שהזיווג עדיין לא מוכן. הרי הכל בידי שמים וצריך להאמין, צריך להתפלל...לשים מבטחנו בקב"ה ,להזכיר לו כל הזמן שהרי הכל מידיו ועלינו מוטלת רק חובת ההשתדלות והתפילה.
"ר פנחס בשם ר אבהו אמר: מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה.
בתורה מנין? "ויען לבן ובתואל ואמרו מה יצא הדבר" (בראשית כד,נ).
בנביאים מנין? "ואביו ואמו לא ידעו כי מה היא" (שופטים יד, ד).
בכתובים מנין? היינו דכתיב "ומה אשה משכלת" (משלי יט,יד).
יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק - זיווגו בא אצלו, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה וירא והנה גמלים באים", ויעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר "ויצא יעקב - וילך חרנה". (בראשית רבה ס"ח, ג).
באידיש הוא נקרא: ,הבאשערט" בערבית קוראים לזה "המכתוב", זהו זיווגו של אדם שכבר נקבע בשמים. ואמי שתחי אומרת: "כשמגיע הזמן הוא פשוט בא ודופק בדלת" אז אולי לשים לב מי דופק, אולי זה הוא? ואולי פשוט להאמין ולהתפלל שכבר יגיע...