במבט ראשון נראה שתגובת הנוצרים לחילול קודשם ראויה להערכה רבה. המעשה פגע בהם עמוקות, אבל הם העבירו על מידתם, ולא נטרו טינה. התנהגות זו נראית אצילית ומרשימה.
אבל אם נעמיק נגלה שסליחה אוטומטית, הינה שגויה ומסוכנת. לא לחינם קבעו חז"ל שהמרחם על אכזריים סופו שיתאכזר לרחמנים. זה מרשים מאוד לסלוח ולוותר, אבל לא כל מה שמרשים הוא גם נכון וראוי.
הגרי"ד סולובייציק, בספרו מן הסערה (154-5), מתייחס לסוגיה זו וקובע קביעות חשובות ומעניינות:
הנצרות העניקה לרגש האהבה מעמד מוחלט והשגיבה אותו לדרגה כמעט אלילית. דבר זה הביא למסקנות שגויות ולמעשים של צביעות. (הגרי"ד מכוון בדבריו למסעי הצלב ולאינקויזיציה, ע.ג.) האהבה היא תחושה נפלאה ואצילה המטפחת את רוח החברה ומשגיבה את האדם. אך לא תמיד ניתן להלחם בעוול, בשחיתות ובהתעללות רק בעזרת האהבה. תפילה למען החוטא היא מחווה נאה מאוד, אך התפילה כשלעצמה אין בה כדי לשרש פשע ושחיתות. יש צורך בהתנגדות פעילה המונעת על ידי כעס צודק, תיעוב, ושנאת הרוע.
בעוד שהברית החדשה זנחה לחלוטין את עושר חיי הרגש ואת ריבוי גווניו והעניקה לאהבה בלעדיות, התנ"ך מושפע בעושר רב פנים של תגובות אנושיות רגשיות. אין הוא דוחה שום תחושה אנושית כחסרת ערך והרסנית. כל רגש הוא בחינת מלכות שמים. התורה מבקשת מאתנו להפעיל את מגוון הביטויים הרגשיים, החל באהבה, צניעות, וענווה, וכלה בגאווה מוצדקת, תשוקה, נחת רוח, ושמחה. (הבאנו את דבריו של הגרי"ד סולובייציק בצורה מתומצתת ומקוצררת. למתעניינים מומלץ לקרוא את דבריו במלואם)
למרות החשיבות והצורך שבשנאה, חשוב לדעת שהשימוש בה חייב להיות מרוסן ומוגבל. אהבה בלתי מבוקרת הינה מסוכנת והרסנית, אבל שנאה בלתי מבוקרת היא מסוכנת והרסנית שבעתיים. כפי שבשם האהבה אסור לרחם בחופשיות, כך גם בשם השנאה אסור להתאכזר בחופשיות. אנחנו משלבים את השנאה בתוך עולם הרגשות שלנו, אבל אנחנו גם שומרים עליה ומאזנים אותה. התמודדות מדהימה עם מתח זה מופיעה במסכת יומא (דף כג) בנוגע לתלמיד חכם הנוקם ונוטר.
חז"ל חייבו תלמיד חכם לנטור ולכעוס, אבל הם הגבילו אותו בשלוש הגבלות חשובות. ההגבלה הראשונה היא שעל פגיעה ממונית אין ליטור וליקום - על פגיעה כזו קבעה התורה לא תיקום ולא תיטור. השנאה שלנו מוסבת רק על פגיעה בנפש או בגוף אבל לא על פגיעה ברכוש. אין לשנוא בשל פגיעה כספית.
ההגבלה השניה היא שאסור לפגוע ישירות - הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו . אמנם אם מישהו אחר ידרוש את כבודנו מידיו של היהודי שפגע בנו לא נמחה בידו, אבל אנחנו בעצמנו לא נפגע בו. אנחנו נתעֵל את הכעס והשנאה לאפיקים חיוביים של עשיה מועילה. עשיה שמונעת על ידי כעס ושנאה אבל תכליתה היא עשייה חיובית.
ההגבלה האחרונה היא שכשמבקשים סליחה - יש לסלוח - למי נושא עוון? למי שעובר על פשע
הכעס מוצדק, אבל ברגע שחוזרים בתשובה עלינו לסלוח ולמחול.
הנצרות מעלה על נס את האדם שלא שונא. התורה מעלה על נס את האדם ששונא, אבל שולט ברגשותיו ומתעל את השנאה לאפיקים ראויים. הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. הנעלבים נעלבו והם כועסים, אבל הם שולטים ברגשותיהם ואינם משיבים.