אחת המשוררות המדהימות ביותר בעיני היא לאה גולדברג, הסגנון הפשוט שלה הוא כמו מהפנט, או אולי יותר מדויק - לגמרי מהפנט. דבר נוסף המושך את ליבי הוא הפרסנופיקציה שלה, הפיכת דוממים לאנושיים, או בעלי תכונות אנושיות. הלואי ויום אחד אכתוב שיר פשוט, מורכב כמוה.
הנחל שר לאבן
את האבן נשקתי בצנת חלומה,
כי אני המזמור והיא הדממה,
כי היא החידה ואני החד,
כי שנינו קרצנו מחומר אחד.
את האבן נשקתי, את בשרה הבודד.
היא שבועת אמונים ואני הבוגד,
אני החולף והיא הקיים,
היא סודות הבריאה ואני - גילוים.
ואדע כי נגעתי בלב נעלם[1]:
אני המשורר והיא העולם.
השיר הזה הוא הפותח את שירי הנחל של לאה גולדברג. שירי הנחל מורכבים מחמישה שירים. בהשוואה של כותרות השירים ניתן לשים לב לייחוד השיר הראשון - הוא היחיד שבו נחל שר, ואילו בשאר השירים דוממים אחרים שרים לנחל.
העולם והאדם
בשיר הזה מוצגות לפנינו שתי תופעות בהן אנו נתקלים בעולם, המיוצגות על ידי שני דימויים: האבן והנחל. השיר מתאר את המפגש, הנשיקה בין שתי התופעות האלו.
האבן היא הקבוע, הלא משתנה של העולם, ואילו הנחל הוא רצף החיים המשתנים תדיר. העולם הוא קבוע ובלתי משתנה ועם זה הוא אלם, לא מדבר. אך הוא דורש פענוח, הוא חידה. ולכן הוא נדרש למשתנה, למשורר שיבא ויפענח אותו. אלו הייעודים של שתי התופעות: על האבן להשאר אבן מקובעת, ועל הנחל לפענח את האבן, לגלות את סוד העולם. על הנחל נופל עול כבד, הוא נדרש לפענח את העולם, את רגשותיו, ואת רצונותיו. (ואני - גילוים).
כיצד ידע המשורר שקלע בניתוחו את המציאות, לאמת? זאת הוא ידע כאשר דבריו יגעו בלב נעלם, כאשר הדברים, השירים נכנסים אל הלב, הם אמיתיים. ואז, כאשר התוצאה של המפגש הוא דברים הנוגעים בלבבות, ידעו שתי התופעות: המשורר, והעולם, שהם ממלאים את ייעודם כראוי.
אך התפקיד של המשורר - המפגש עם המציאות - הוא תפקיד מעורר פחד, הוא קר. (צנת חלומה, בשרה הבודד) על המשורר להתגבר על הפחדים ועל האימה ולפגוש את העולם, לקרוא את העולם.
בעצם ניתן לומר שכל השיר עוסק בפעילות האנושית, לאדם יש את חסרון השקר, במובנו העמוק - העראיות, ולכן הוא זקוק ליציבות, אותה הוא משיג בהליכתו על האדמה, בקישורו אל האבן.
לעולם - חרף יציבותו - ישנו חסרון משמעותי: הוא אלם, בודד, ובעצם שניהם - העולם והאדם - לא מדברים, לא פועלים בצורה שלימה לבד. לכן על האדם להישען על העולם ולקרוא אותו וכך ישיג את היציבות, והעולם ישיג את המשמעות.
תיאור הבתים
המבנה הכללי של השיר הוא כך ששני הבתים הראשונים מקבילים במבנם, והשלישי ייחודי.
הבית הראשון פותח במפגש בין הנחל (הדובר) והאבן. צנת חלומה, כלומר שגם חלומות העולם, כמיהותיו הם קרים, קבועים ולא מרגשים, לא גועשים כעולמו של נחל. הנחל הוא המזמור-הקול ואילו העולם הוא השקט. למרות שהם הפכים הם משלימים זה את זה. המזמור יכול להשמע רק על רקע השקט.
העולם הוא חידה, כלומר דורש פענוח, והמפענח יכול להיות רק הנחל.
הסיבה ששתי התופעות יכולות להפגש הוא שורש משותף, חרף הריחוק בינהם, הדבר שמאחד אותם הוא המקור הנצחי המשותף.
הבית השני שוב פותח במפגש בין הנחל והאבן, והעולם מוצג כבדידות. האבן - חרף בדידותה - היא שבועת אמונים, אמת ויציב; והנחל בוגד, לא עומד בדבריו. הנחל הוא חולף, עראי, והאבן היא הקימת.
בבית הזה יש אולי, יתרונות של האבן-העולם על פני הנחל המשורר-האדם. לעומת הבית הראשון שבו מצוינות היתרונות של הנחל על פני האבן.
העולם הוא סודות הבריאה, והאדם הוא הגילוי. הבית השלישי הוא המסקנה של השיר, הגילוי. הנחל הוא המשורר, והאבן היא העולם.
השיר עוסק במפגש בין שני הפכים, המשלימים זה את זה. האדם-המשורר מול העולם. בשני הבתים המקבילים מנויים היתרונות של כל אחד מהתופעות. האדם הוא יצירתי, והעולם הוא משעמם. בבית השני, לעולם מוענקת איכות אין קץ לעומת האדם, הוא קיים והאדם חולף. הוא אמת והאדם בוגד.
המפגש בין התחומים, בהם האדם מכלה את העולם, מספר את סיפורו של העולם, היא נגיעה בלב נעלם, בצפונות הבריאה. וזה מתרחש על ידי כל יצירה שבעצם מטבעה מושפעת מהעולם.
[1] בכתב היד מופיע נעלם, ובמודפס מופיע נאלם, וצ"ע.