כן. בהחלט מדברים על רווקים ורווקות.
הבעיה היא שלא מדברים איתם.
לו הייתם טורחים להקשיב ולפתוח את הלב הייתם מגלים שיש באנשים כמיהה לזוגיות. הייתם מגלים שהמיטה ריקה, שהלב קר, שהבית מנוכר.
שפתאום נוצר חיץ בינך לבין ההורים והאחים והגיסות. פתאום המשפחה היא אוסף של זוגות.
והלב כל כך מתכווץ בפנים, כשמסתכלים על האחיין החדש, בן כמה חודשים ומבינים שאולי הוא היה יכול להיות הילד שלי. וננעץ עוד סכין בלב כששואל האחיין בן השבע למה אני לא הולכת עם כובע על הראש. למה רק סבתא, ואמא, ודודה יפעת.
לו רק הייתי כבר מוצאת.
אז נוסעים גם לירושלים ולצפון, למרכז ולדרום, בכל הארץ מחפשים.מנצלים את הרשת, אתרי ההיכרויות, ערבי פנויים-פנויות, הצעות של חברים וגם שדכניות.
ובודקים אידיאלים ועקרונות ואופי ורגש. וכן, בודקים גם משיכה.
ויוצאים עם אנשים מבוגרים יותר, ובגילי, ומבוגרים פחות.
וגומרים איתי, ואני גומרת עם אחרים, כי הקשר לא נכון. מהותית הוא לא לטובת אף אחד מן הצדדים.
אבל נוח לומר שאנחנו בררנים. ויתרה מכך: אתם מתיימרים לקבוע לאנשים עם מי הם יכולים לקום בבוקר - או יותר נכון: שהם יכולים לחלוק לב ובית עם כל יצור בעל סט כרומוזומי מין שונה.
אז לא. זה לא נכון. ולו הייתם מגלים טיפה של רגש כלפי האנשים שצריכים לפצות על הבדידות, ולא לשקוע למרה שחורה בכל בוקר עם פקיחת העיניים, ולהתמודד עם הצורך הנפשי, לא הפיזי, הנפשי - לחיבוק. לחיבוק כזה שיעטוף אותך בכל התמיכה והאהבה שבעולם, חיבוק בלי שאלות ובלי האשמות ובלי מבטים מאוכזבים, ובלי הרחמנות הזו בעיניים, שגורמת לנו להרגיש אפסים.
הרי גם אם שולה המכוערת התחתנה - גם אנחנו יכולנו. כנראה משהו אצלנו באמת דפוק... את מאשימה את "הביצה" כאילו היא השטן, ובמחי יד מנתקת אותנו גם מחיי החברה שעוד נותרו לנו.
גם על כך ניאלץ לוותר?
לא.
אנחנו בני אדם, עולמות עולמות, ומגיע לנו לקום בבוקר עם חיוך על הפרצוף, ועם אדם אהוב. ואם אנחנו יצאנו וניסינו ובדקנו ועודנו ממשיכים לחפש - אל תטיחו בנו ביקורת פוגעת חסרת טקט. כי, נראה, לא הייתם במצב שלנו.
אנחנו נמשיך לחיות את חיינו, ולשכור דירה לבד מחוץ לבית, ולא לדבר עם אנשים כמוך על המצב שלנו - כי במקום להבין אתם שופטים במקום להקשיב אתם מבקרים. במקום להיות בנאדם אתם נועצים לנו סכין בלב ולא מסוגלים להבין מה זה, לצאת לעוד דייט ראשון, אחרי שרשרת לא מוצלחת של דייטים, ולהגיע עם כל האנרגיות והרצון לבנות בית.
והרצון הזה קיים.
על אף כל המאמצים של הסביבה להתעלם ממנו ולהאשים אותנו בפינוק, בעצלות ובאגואיזם.
הרצון הזה קיים. ובעזרת ה הוא גם יתגשם.
גילוי נאות: אני בת 22. עוד לא כמהה לגדל ילדים, בהחלט כמהה לזוגיות. ועושה השתדלות, ובעיקר משתדלת לגלות סימפטיה לאנשים שעברו בחייהם נסיונות כל כך גדולים, ועדיין לא התיאשו. דווקא ההתעקשות לבנות קשר של אמת גם בגילאים מבוגרים יותר, גם אחרי עשרות ומאות דייטים, היא מה שמעלה את ערכם של הרווקים הללו בעיני.
הקטע הנ"ל נכתב מניסיון אישי של רווקים שונים. אני קטונתי.