מלחמת לבנון השנייה הותירה אחריה צלקות רבות, עצבים כואבים וחשופים וליקויים רבים בתחומים שונים. ובין שלל הכשלים חשפה המלחמה הזו נגע חדש-ישן והוא החצנה, פוזה, או במילה המכובסת שלה - תודעה. זו לא הייתה מלחמה כי צריך להלחם אלא מלחמה על התודעה, התודעה הפנימית וגם זו הבינלאומית התודעה אל מול אויבינו ומבקשי רעתנו, חיילים שנלחמים ומקיזים מדמם כדי ליצור רושם ותודעה, טקטיקות ואסטרטגיות הנגועות כל העת בזווית צילום, באיך זה יראה, במה יגידו וכיצד זה יתפרש. מאות יועצי תקשורת ויחצנים, כל מיני מעצבי דעת קהל ומסבירים לאומיים.
דמיינו לעצמכם לרגע את לוחמי הצנחנים במלחמת ששת הימים הנעמדים למרגלות הכותל עיניהם דומעות ולבם מחסיר פעימה קולות שופר עמוקים מנסרים באוויר. לו היו מעתיקים את הרגע הזה רק כמה עשרות שנים קדימה הרי שהם ודאי היו טרודים בלארגן את הבלורית ולמקם היטב את הקסדה שיראה לוחמני מחד ומאידך מלא בערגה וגעגוע, הם היו בוחרים את הזוויות הנכונות שיצליחו לשדר עוצמה רכה ונוגעת, הם ודאי היו עולים בקשר אל המפקדים הבכירים שעומדים אל מול מסך פלזמה ונועצים בהם על התדמית הקשוחה- עדינה, על המבט החודר, איך זה מצטלם וכיצד זה נראה, אלו צלילים כדאי להשמיע ברקע, היכן לתלות את הדגל שיהיה בולט על רקע מתאים, שישדר איתנות עם קורטוב ביישנות מתנצלת, משהו שמקרין ריבונות אך שלא ייתפס כרודנות כובשת. לוחמי הצנחנים נכנסו לתודעה הישראלית בלי לעצב אותה תוך כדי. הם חוו את הרגע באמת, הם בכו והתרגשו, דמעו וכאבו, ולימים הסצנה הזו נטבעה עמוק בתודעתנו. לא כך ארע במלחמה האחרונה זו לא הייתה מלחמה כנה שבעקבותיה נוצרה תודעה, תמונות שנחקקות עמוקות, אלא מלחמה שמנסה תוך כדי התהוותה לעצב את החוויה ליצור הווה במבט עתידי. התעסקו בפוזה ולא בדבר עצמו.
דומה כי התופעה הזו מחלחלת גם אלינו במקומות שונים. דוגמא בולטת לכך הייתה המאבק בתכנית ההתנתקות ואינני מדבר על התושבים המדהימים שחיו שם ונעקרו ברגל גסה אלא על צורת המאבק. שכן בשלב כלשהו, כשנסתם הגולל, הפך המאבק להיות מאבק תודעתי והרואי. לא מאבק שמנסה לעצור את גלגלי המשחית אלא זה המנסה לעבוד על התודעה, מה ייחקק, מה ירשם בהיסטוריה ובשפתנו נאמר מאבק שכולו פוזה. משפחות נפלאות שהטרידו את מוחם בשעות הקשות הללו בניסיון לעצב את החוויה, לא לחוות אותה אלא להביט מן החוץ ועל פי זה לבנות אותה, איך לצאת מהבית בראש מורם או נגרר, לעבוד בחממה עד הרגע האחרון לא כדי להציל אלא כדי שיזכרו, שידעו, שירשמו בדפי ההיסטוריה שכאן יהודים עבדו עד הרגע האחרון, מה לכתוב על הבית הנותר, האם להעלות אותו באש, איך לדבר אל החיילים המגרשים וכו וכו.
אלו לא חוויות כנות שלימים נטבעות ונחקקות עמוקות בלבנו אלא הן חוויות מתוכננות, מוחצנות, גם אם היו בחדרי חדרים. והתופעה הכואבת הזו מחלחלת אלנו בערוצים רבים. אנו נפגשים עם חוויות משמעותיות דרך עיניים חיצוניות. אנו נוסעים לפולין ומצטיידים במצלמה ומעתיקים את חוויותינו לסרט צילום, אנו מתחתנים מוקפים בצלמים, מתכננים היטב את נתינת הטבעת ושבירת הכוס, לאט לאט שהצלם לא יפספס, עד כדי כך שאפילו בחתונה אחת כשהצלם פספס את נתינת הטבעת קבע הרב כי הזוג צריך לשוב ולתת טבעת שכן נתינת טבעת ללא צילום לא הווי נתינה שלימה ורצונית. פעמים הרבה אנו חיים את עצמנו מבחוץ דרך המסך ומוותרים במודע לחיות באמת בפשטות מבפנים וגם פוזה דקדושא הווי פוזה.
|
|
דמיינו לעצמכם לרגע את לוחמי הצנחנים במלחמת ששת הימים הנעמדים למרגלות הכותל עיניהם דומעות ולבם מחסיר פעימה קולות שופר עמוקים מנסרים באוויר. לו היו מעתיקים את הרגע הזה רק כמה עשרות שנים קדימה הרי שהם ודאי היו טרודים בלארגן את הבלורית ולמקם היטב את הקסדה שיראה לוחמני מחד ומאידך מלא בערגה וגעגוע, הם היו בוחרים את הזוויות הנכונות שיצליחו לשדר עוצמה רכה ונוגעת, הם ודאי היו עולים בקשר אל המפקדים הבכירים שעומדים אל מול מסך פלזמה ונועצים בהם על התדמית הקשוחה- עדינה, על המבט החודר, איך זה מצטלם וכיצד זה נראה, אלו צלילים כדאי להשמיע ברקע, היכן לתלות את הדגל שיהיה בולט על רקע מתאים, שישדר איתנות עם קורטוב ביישנות מתנצלת, משהו שמקרין ריבונות אך שלא ייתפס כרודנות כובשת. לוחמי הצנחנים נכנסו לתודעה הישראלית בלי לעצב אותה תוך כדי. הם חוו את הרגע באמת, הם בכו והתרגשו, דמעו וכאבו, ולימים הסצנה הזו נטבעה עמוק בתודעתנו. לא כך ארע במלחמה האחרונה זו לא הייתה מלחמה כנה שבעקבותיה נוצרה תודעה, תמונות שנחקקות עמוקות, אלא מלחמה שמנסה תוך כדי התהוותה לעצב את החוויה ליצור הווה במבט עתידי. התעסקו בפוזה ולא בדבר עצמו.
דומה כי התופעה הזו מחלחלת גם אלינו במקומות שונים. דוגמא בולטת לכך הייתה המאבק בתכנית ההתנתקות ואינני מדבר על התושבים המדהימים שחיו שם ונעקרו ברגל גסה אלא על צורת המאבק. שכן בשלב כלשהו, כשנסתם הגולל, הפך המאבק להיות מאבק תודעתי והרואי. לא מאבק שמנסה לעצור את גלגלי המשחית אלא זה המנסה לעבוד על התודעה, מה ייחקק, מה ירשם בהיסטוריה ובשפתנו נאמר מאבק שכולו פוזה. משפחות נפלאות שהטרידו את מוחם בשעות הקשות הללו בניסיון לעצב את החוויה, לא לחוות אותה אלא להביט מן החוץ ועל פי זה לבנות אותה, איך לצאת מהבית בראש מורם או נגרר, לעבוד בחממה עד הרגע האחרון לא כדי להציל אלא כדי שיזכרו, שידעו, שירשמו בדפי ההיסטוריה שכאן יהודים עבדו עד הרגע האחרון, מה לכתוב על הבית הנותר, האם להעלות אותו באש, איך לדבר אל החיילים המגרשים וכו וכו.
אלו לא חוויות כנות שלימים נטבעות ונחקקות עמוקות בלבנו אלא הן חוויות מתוכננות, מוחצנות, גם אם היו בחדרי חדרים. והתופעה הכואבת הזו מחלחלת אלנו בערוצים רבים. אנו נפגשים עם חוויות משמעותיות דרך עיניים חיצוניות. אנו נוסעים לפולין ומצטיידים במצלמה ומעתיקים את חוויותינו לסרט צילום, אנו מתחתנים מוקפים בצלמים, מתכננים היטב את נתינת הטבעת ושבירת הכוס, לאט לאט שהצלם לא יפספס, עד כדי כך שאפילו בחתונה אחת כשהצלם פספס את נתינת הטבעת קבע הרב כי הזוג צריך לשוב ולתת טבעת שכן נתינת טבעת ללא צילום לא הווי נתינה שלימה ורצונית. פעמים הרבה אנו חיים את עצמנו מבחוץ דרך המסך ומוותרים במודע לחיות באמת בפשטות מבפנים וגם פוזה דקדושא הווי פוזה.