"אבא,אמא אני רוצה לדבר אתכם. מתי נוח לכם?"
זו אחת האפשרויות, הנעימות יותר, לפתוח בשיחה בין הילד להוריו, בה רוצה הוא לספר, או יותר נכון לעדכן אותם, על שינוי דרכו, על שהחליט לפרוש מהדרך.
אופציה נוספת, הרבה פחות נעימה, כאשר ההורים מגלים בעצמם שילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים. הם חשים שהתנהגותו שונה, עצבנית משהו, שהוא נתון למצבי רוח משתנים. הם בזהירות ובחשאי עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים, למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי".
הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים:
א. כעס והתפרצות על הילד. כגון, "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?" או "למה אתה עושה לנו את זה? אתה גורם לנו בושות, מי ירצה להתחתן עם האחיות שלך?"
ב. הסתגרות בתוך עצמם. הם מתחילים בתהליך של רגשי אשמה. הם מאשימים כל אחד את עצמו או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, מאשימים את העולם, את החברים ואת הקב"ה.
ג. כניסה לדיכאון ועצבות.
ד. התנהגות קרירה לילד. לכאורה הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד משתנה. למשל הם פונים אליו רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו.
כמובן שישנם עוד תגובות אפשריות אך לא כאן המקום להרחיב.
האם התגובות הללו פסולות ?
בהשקפה ראשונה התגובות הנ"ל פסולות הן מהיסוד. אך במבט שני, במחשבה שניה, האין זו תגובה טבעית? הרי ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות, בעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. והקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, " כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה לעשות צדקה ומשפט". זאת דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול,לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא מחנך הוא אותם בדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה.
והנה הבן יקיר שלהם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם.
אין ספק שהתגובה הראשונית של ההורים תהיה, עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, ואעיז לומר שלעיתים תצוץ לה מידה מסוימת של תחושת אבל, כאומר: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא הילד שלנו."
ואכן בראשית התהליך, יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והם קיימות. כי התחושות הנ"ל לא קיימות אצל כולם, אלא כל אחד על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו.
כאן מתחיל ההורה לשאול את עצמו, "מה אעשה עם התחושות הללו המנקרות במוחי? איך אני מתעל את רגשותיי, את מחשבותיי, את דיבורי ומעשי?"
אפשרות אחת, לפי מספר תיאוריות פסיכולוגיות, היא, לתת לעצמי דרור לפרוק את כל אשר על לבי ואחר כך אאסוף עצמי ונחזור לשגרה.
אפשרות אחרת היא, לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, לחלק השכלי המחושב יותר, ומשם מתחילה התבוננות פנימית שהיא, למעשה, דו שיח בין השכל לרגש. ועל פי האמרה היהודית יש להשליט את המח על הלב.
תהליך הכולל בתוכו מספר מרכיבים:
א. תחושת ענווה. הרפיה מתחושת "האגו", ה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. לזכור שאין עוד מלבדי נאמר על הקב"ה. אכן אני ההורה אך יש עוד אנשים מלבדי, ילדי למשל, שגם להם רצונות אישיים משלהם.
ב. תפיסת מרחק. ברגע שאצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני לי, ולא כחלק ממני, ממילא הראיה על המצב תהיה יותר אובייקטיבית, ותהיה אפשרות בריאה יותר של התמודדות בוגרת ומחושבת.
ג. להתעניין בילד. בזהירות ובעדינות להיות קשוב אליו ולהתעניין מה עובר על הילד שלי בחיי היום יום שלו ובכלל מהם רצונותיו ביחס לעולם, ביחס לעצמו? ומדוע בזהירות ובעדינות ? כי זה תלוי הרבה גם במידת רצונו להיפתח לפני, ולפי זה לפתח את התקשורת.
ד. תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו, בית המתנהל בדרך מסוימת ועליו לכבד זאת. עם זאת, יש מספיק דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה להמשיך ולעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.
כל אחד מהתהליכים הנ"ל דורש הסבר וליבון, ובע"ה נעשה זאת בהמשך.
כקו מחשבה נוסף להתמודדות עם המצב, אביא תמציתו של רעיון הכתוב באגרות הקודש, אגרת כ"ה.
יש דברים שנקבעים מראש ואין בהם בחירה חופשית. אדם לא קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ולאילו הורים הוא ייוולד. גם אנחנו לא בחרנו שזה יהיה הילד שייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. כמובן, אם טעינו יש להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון, ואידך, לא תלוי בנו. ילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול בבתינו,לקבל את החינוך שלנו, ואם בכל זאת הולך הוא בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה אלוקינו", ו"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה היא תקום".
והחשוב החשוב מכל להמשיך ולאהוב את הילד.
עלינו להידבק בקב"ה להאמין בו וללמוד מדרכיו. "בנים אתם לה אלוקיכם" בין כך ובין כך, בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, אתם קרויים בנים. "אהבתי אתכם אמר ה...". ואף אנו מצווים להמשיך ולאהוב את ילדינו למרות הדרך שבה בחרו. נלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם - ואין ספק שיש הרבה טוב. נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיובים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.