בשפה המקובלת רגילים אנו להשתמש במונח "יצר הרע" על מנת לתאר את אותו הכוח השטני שמושך אותנו תמידית כלפי החטא. הסיבות שגרמו למונח זה להיקלט בשפה הדתית הן מגוונות- הוא מטפח את התפיסה שהאדם מעצמו ישר וטוב, ואילו הרע שבו הינו כמעט חיצוני לו; המאבק בין יצר טוב ליצר רע מחדד בעינינו את הבחירה החופשית, המתבססת על החירות לבחור תמיד בין האופציה הראויה לאופציה השלילית; ציורו כערמומי פוקח את עינינו באשר לחובה המוטלת עלינו להשקיע מאמץ רוחני, שכלי ומוסרי על מנת לעקור מידות רעות ולהיזהר מהשתלטותם על מערך ההחלטות והבחירות שלנו; ועוד.
השלב הבא בשפה הדתית מזהה פעמים רבות את המושג יצר הרע - שהוא מעין "הכוח שקול" המצוי תמיד כדי ליצור קונפליקט ובחירה - עם האגואיזם. לאמור: בדר"כ כשהאדם מתחבט בין בחירה טובה לבחירה רעה, אם חודרים אנו לתוך נבכי נפשו אנו מוצאים מאבק בין שני כוחות יסוד פנימיים- כוח החסד וכוח האגואיזם. הבחירה הטובה היא הבחירה בכוח החסד, דהיינו הכוח בנפש הדוחף כלפי חוץ, הדוחף לרגישות ואהבה לאחר, הדוחף להתגבר על מה שאני רוצה באופן טבעי והשואף להיטיב עם כל מה שאינו "אני"- בין אם אלו מצוות שבין אדם לחברו ובין אם אלו מצוות שבין אדם למקום. לעומת זאת הרע שבאדם הוא הרצון האנוכי שמעמיד את האדם עצמו במרכז ואותו בלבד. אנו מפרשים כך את מאבקנו הפנימיים- מה שאני חפץ בטובת עצמי הוא יצר הרע; מה שאני עושה אע"פ שאינו טוב ונעים לי הוא הטוב, הוא הגבורה, והוא עבודת ה. כל שיקול שהוא אנוכי הוא ממילא שלילי בהכרח.
אלא שתפיסה זו אינה עולה יפה עם המקורות ואינה מייצגת אמיתית את תפיסת עולמה של היהדות. רבי עקיבא, אותו התנא שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", הוא אותו ר עקיבא שקבע כלל גדול לא פחות והוא "חייך קודמים לחיי חברך"; התורה עצמה לא ביקרה את עצם הרצון הטבעי והנורמאלי לקבל שכר והטבות בעולם הזה; ובכלל, אין אנו מוצאים בתנ"ך ובהלכה יחס שלילי כלפי שאיפותיו האישיות של האדם, כגון יופי, בריאות, עושר ונחת רוח. היהדות מעודדת מודל של עבודת ה משמחה ומהרמוניה, ולא גוזרת על האדם חיים של התכחשות עצמית וייסורים.
לפיכך כותב ריה"ל בספר הכוזרי שעבודת ה השלימה אינה כוללת התכחשות או עיקור של אף אחת מתכונות הנפש הטבעיות- עניינה לתת לכל יצר, לכל חוויה, לכל כוח, לכל רצון ולכל שאיפה את מקומם הנכון ואת משקלם הראוי. בהמשך לתפיסה בסיסית זו כותב ר שמעון שקופ בהקדמה לספרו "שערי יושר" בנוגע לתכונת האנוכיות עצמה. אהבת עצמנו אינה תכונה שלילית; אדרבה, היא מתנת אלוקים והיא מכילה עוצמות מרובות ומביאה ברכה לקיום כולו. החכמה היא לדעת כיצד להשתמש בה בצורה הנכונה. ככל שנפתח ונתעמק בתפיסה שהאדם הוא איבר אחד מהאנושות כולה, מעם ישראל, מכל המציאות, ובמקביל שבשורש הנשמה הפרטית שלנו נמצא ניצוץ מכנסת ישראל, נמצאת נשמה אלוקית טהורה- כך נוכל להרחיב את השפעתו של כוח אהבת העצמי; שכן כשאני אוהב את עצמי, בעומק העניין נמצא אני אוהב את האלוקים, את כלל המציאות ואת כלל ישראל. העבודה האמיתית אינה להתכחש ולהיאבק באהבת העצמי ובנטייה לאנוכיות, כי אם במושג הפנימי של מהו ה"אני" אותו אני אוהב ושבטובתו אני חפץ.