שני ראשי שנה עיקריים ישנם בתורה. הבולט ביניהם הוא דווקא א' בניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". לא רבות הן המשמעויות ההלכתיות של יום זה, ולמעשה נוגעות הן בשני נושאים: מניין השנים של מלכי ישראל ("ראש השנה למלכים") ותחילת שנה חדשה של קרבנות, דבר שיש לו השלכות מעשיות רבות במסכת שקלים.
א' בתשרי, לעומתו, הוא ראש השנה החקלאית, עליה נאמר: "תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרֶשית שנה ועד אחרית שנה". וכך רואים אנו כי שנת היובל מתחילה בתשרי: " והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה... יובל היא תהיה לכם...", וכן שנת השמיטה מסתיימת בתשרי: "מקץ שבע שנים, למועד שנת השמיטה בחג הסוכות". ומכאן למדו חז"ל כי "באחד בתשרי - ראש השנה... לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות" – לכל המצוות החקלאיות. חז"ל מוסיפים על כך את ראש השנה למלכי אומות העולם, והוסיפו על כך את יום בריאת האדם: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", כאשר יצירתו של עם ישראל היא בחודש ניסן.
אם כן, שני ראשי שנים לנו: ראש השנה הלאומי, ראש השנה של הקודש, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים ל"מקדש מלך" ול"עיר מלוכה", לבית המקדש ולעם הקודש, ולעומתו - ראש השנה הכלל-אנושי, ראש השנה של החול, שהביטויים ההלכתיים שלו נוגעים לצד החול שבחיים: לכלכלה ולהלכות הקשורות אליה, וכן למלכות הגויים.
לכן, תפילת ראש השנה עוסקת בעיקר בתיקון הכללי של העולם, ולא בייחוד הלאומי. המבט על עם ישראל ביום זה הוא דווקא כמי שנושא תפקיד מרכזי כלפי העולם כולו. ולעומת זאת, שלושת הרגלים המתחילים בניסן, מתמקדים בייחוד הלאומי, אשר לִבּו הוא בית המקדש.
על הבחנה זו יש להוסיף עוד נדבך. בעולם החומר של בריאת העולם – זמן הפעילות הולך אחר זמן המנוחה. היום הולך אחר הלילה: "ויהי ערב ויהי בוקר". "לא איברי ליליא אלא לשינתא" – הלילה נברא לשם שינה, לאגירת כוח לקראת עמל היום. כמו כן, בשנה החקלאית בארץ ישראל – הקיץ, זמן הפעילות והקציר, הולך אחר החורף, זמן המנוחה, הזמן שבו הזרעים נטמנים באדמה וצומחים על ידי ברכת ה'. אולם בעולמו של בית המקדש, הלילה הולך אחר היום. אברי הקורבנות של היום נשרפים על המזבח בלילה, ובאם עבר עליהם כל הלילה, נפסלים הקרבנות בלינה. זמן הפעילות לא בא אלא כהכנה לעיסוק הרוחני של זמן המנוחה. "לא איברי סיהרא אלא לגירסא". וכמו כן, בעולם הרוח של המקדש ומלכות ישראל, החורף, הפנוי ללימוד התורה, בא לאחר הקיץ, המוקדש לעבודה המאומצת של ימי הקציר.
בתקופה של גלות, ראש השנה הוא אחד בתשרי. אין מקדש, אין מלכות ישראל, אין מלכות ה'. א' בניסן נשכח. לא מונים על פיו את מלכות ישראל, וקל וחומר שבהעדר מקדש, אין קובעים על פיו את הבאת הקורבנות. העמל היומיומי, לחץ החיים, אילוצי ההישרדות, הם המכתיבים את הפעילות. זמן המנוחה לא בא אלא כדי לאגור כוח לעמל הקיום. עדיין אין פנאי להפוך את הסדר על פניו. לעבוד כדי להעפיל בזמן המנוחה אל הגבהים הרוחניים של הקודש.
אולם השורש של עולם הקודש המקדש מונח בעומקו של עולם החול: יום השבת, אשר נוצר בסיומה של בריאת העולם. ואכן שני תכנים רעיוניים לה לשבת: מנוחה ("וינח ביום השביעי") ונופש ("וביום השביעי שבת ויינפש"). המנוחה – כמו השינה – באה כהכנה, לאגור כוחות לקראת היום הבא. ואילו הנופש – יש לו ערך בפני עצמו, שכל ימי העבודה שלפניו הם הכנה אליו. השבת היהודית באה בסוף השבוע, כמסקנה, כמשאת נפש שכל הימים פונים לקראתה. ואילו החיקוי הנוצרי-הנוכרי בא דווקא בתחילתו של שבוע העבודה, כיום של מנוחה וצבירת כוח לקראת ימי המעשה.
ראש השנה של תשרי שחל בשבת מפגיש אותנו עם שתי המשמעויות גם יחד: ראש השנה של שנת החול, הפותח בתנומת החורף האוגרת את הכוחות לפעילות של הקיץ, עם קדושת השבת, שהיא התכלית של ימי המעשה כולם, אשר השיא האחרון שלה הוא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".