הרבה שנים לפני שהגה אהוד אולמרט את תוכנית ההתכנסות המסוכנת שלו, החל הציבור הדתי לאומי בביצועה של תוכנית התכנסות אחרת. הוא נטש את הערים המעורבות והעדיף על פניהם ישובים ושכונות הומוגניות, להלן בועות. בהתחלה נוצרו הבועות הדתיות מתוך מניע אידיאולוגי. מה לעשות, הציבור הדתי לאומי בחר למלא משימה חשובה ביש"ע, ואין זו אשמתו (או שכן), שצבורים נוספים לא באו בעקבותיו. כך נוצרו הבועות הדתיות האידיאולוגיות ביהודה ושומרון. בזכותם גילו הדתיים כמה נעים לגור עם אנשים שדומים לך. השלב הבא היה כבר פחות אידיאולוגי. אחרי שהתברר שמאוד נעים לחיות בבועה חמימה שבה כולם נראים אותו דבר, אמרו לעצמם הדתיים, למה שלא נקים בועות כאלו גם במרכז הארץ. אם ביש"ע יכולים, גם לנו מגיע. וכך נולדו שכונות המשה"בים למיניהם, בועות דתיות נעימות ומחממות, שבהם לא צריך לפגוש אנשים שחיים אחרת.
מקימי הבועות הדתיות חשבו שבבועה הדתית יהיה הרבה יותר קל לחנך ילדים. בבועה לא נצטרך לדאוג כשהילד ייצא לשחק בחוץ, הם חשבו לעצמם. אבל כשהילדים גדלו, פתאום התברר שגם בבועות יש בעיות לא פשוטות, ושחינוך הילדים דורש השקעה גדולה מצד ההורים, בכל מקום בו גרים. רוב הילדים בבועה גדלו לתפארת, (כמו רוב הילדים שגדלו מחוץ לבועה), אבל חלק מהילדים הורידו כיפה, חלק נפלטו ממסגרות החינוך האליטיסטיות, וחלק אפילו הידרדרו לסמים. תושבי הבועות החלו להפנים שבחינוך אין נוסחאות קסם, ושחיים בבועה הם לא תעודת ביטוח. מעבר לסוגיית חינוך הילדים, התגלתה בהמשך בעיה נוספת. בשלב מסוים החלו תושבי הבועות להיזכר ביושבי הערים שאותן הם עזבו. הם הפנימו את הצורך בקירוב אלו החיים מחוץ לבועה לערכי היהדות, והחלו להקים תנועות תשובה ציוניות כדי לנסות ולהשפיע, לנסות ולקרב. אבל כשיושבי הבועה יצאו מהבועה והחלו לפקוד את הערים והישובים המעורבים, הם גילו כמה שקשה להם להתחבר מחדש לאנשים שונים מהם שלא חיים אתם יחד בבועה, וכמה שהבועה הפכה אותם לבלתי רלוונטיים בעיני אלו החיים מחוץ לבועה.
לאחרונה נשמעים קולות במחנה הדתי הטוענים שלא צריך 'לסכן את חינוך הילדים' ולגור בשכונות מעורבות כדי לקרב את עם ישראל ליהדות. מספיק להיות 'חדורי שליחות'.
לא ניתן לנחות 'חדורי שליחות' על חילוניים במרכז הארץ, להחזיר אותם בתשובה, ובערב לחזור ולהתכנס בבועה הדתית ההומוגנית. השדר שעולה מהתנהלות כזאת הוא שהחילוניים הם בסך הכול אובייקט להחזרה בתשובה, שלא ניתן לחיות אתו יחד, אלא רק להזמין אותו להצטרף לבועה שלנו. אי אפשר לדבר על ערבות לכלל עם ישראל כשפוסלים חיים בשכנות עם יהודים שונים מאתנו. מסר כזה גם לא ניתן לטשטש. חילוניים לא יקנו גישה כזו, שמעונינת בקירובם ליהדות, אך פוסלת אותם כשכנים. לא מספיקה 'תודעת שליחות' כדי לקרב ליהדות. צריכים גם אהבת ישראל כנה שמתבטאת בהסכמה לחיות יחד. ובאשר לחששות מאיבוד הדרך: אפשר לחיות יחד בערים מעורבות מבלי לטשטש את ההבדלים ולוותר על עקרונות. נכון, זו משימה קשה יותר ומורכבת, אבל שכרה בצדה.