האם עלי לשמוח או לא , שאלתי את עצמי, בבקרו של יום הזיכרון. תעזבי את הרבנים, תעזבי את הפוליטיקאים, תעזבי את העיתונים. את- רבקה שמעון, האם את שמחה, בערב יום העצמאות הלזה, התשס"ו?
ועשיתי לי רשימה של שמחה, עגולים של אור- שאולי גם לכם יאירו את הדרך.
שמחה על הזכות מצד אבא להיות ממשפחות של תלמידי חכמים, בוני הארץ וירושלים, מתלמידי הגאון מוילנא. שמחה על הזכות מצד אמא להיות נכדה של סבא חסיד וצדיק, שלא נשאר בפולין, אלא קם ועזב לפלסטינה בימי המנדט, קצת לפני שהיטלר פלש לפולין, ובכך הציל את משפחתו, ובזכותו הנה אני כאן. גאה בו. זה היה נדיר.
שמחה על הזכות לגדול אצל הורים משקיעים ואוהבים, שגדלו אותי בגאווה להאמין במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, לאהוב ולהאמין באדם באשר הוא.
שמחה על הזכות להינשא לאיש, מושבניק מעולי תימן שהכו שורשים בארץ הזו, למרות נקודות הפתיחה החלשות שלהם.
שמחה על הזכות להיות אם לילדים, אוהבי אדם וארץ, מיישבים אותה בכל מקום ואתר, משרתים בצבא- מאמינים במדינה- אך לא יתנו יד לעקירת ישובים בשום מעגל. בני, החיילים, הי"ו, לא נתנו ולא יתנו יד נגד ארץ ישראל.
שמחה השנה להיות ממצביעי איחוד לאומי-מפד"ל. שמחה, ב"ה, שידי לא תהיה במעל. שמחה על כך שאינני שותפה לממשלה של בצע כסף, אתנן זונה, משתפ"ית של בוש וקונדוליסה רייס.
שמחה, בצורה מוזרה, להיות אמא של עקורים, גוש קטיף והשומרון. שמחה על כך שאני עצובה, שמחה שאינני אטומה, שאני כואבת את כאבה של אמא אדמה, של ארצי האהובה שנמכרה לזרים ואויבים. שמחה על כך שאינני בצד של המפנים, העוקרים והשמחים לאיד. שמחה שאני בצד המוכים, המוחים, המוצאים תעצומות נפש להיות גם שבח"ים. לא, ידי לא תהיה עם העוקרים, המתפלפלים, המתפלספים.
שמחה על כך, שעם כל הכאב של החורבן, אני יודעת ומאמינה שאותי לא מנצחים.
שמחה על כך שיבוא יום ויגידו – צדקת. את ומגניי ומיישבי הארץ הזו הקדושה. שמחה על כך שאני מאמינה שעוד יבוא היום, ונשוב לכל מרחבי הארץ הזו הטובה, מסיני ועד צידון, מן הפרת ועד הנילוס. שמחה על האמונה בריבונו של עולם והבטחותיו, לנו, עמו הדווי היום, המנצח בגאון- מחר.
לא, לא תנצחו אותי- ערבים, שמאלנים, פשרנים, פלפלנים, רבנים ועסקנים חלשים. לא תנצחו אותי, בעזרת ה'!