אני אשה נשואה ויש לנו ילד. שנינו רוצים עוד ילדים ב"ה אך כרגע יש לי המון חרדות ואני מטופלת אצל פסיכולוגית בכדי להתגבר ב"ה על החרדות וגם על החרדה מכניסה להריון והשפעתו עלי. הבעיה היא שאמצעי המניעה היחידים שמותר לי הם להיות יחד רק בימים הבטוחים. כך שבעלי נאלץ להתאפק עד שנגמר הביוץ. המצב הזה הוא בלתי נסבל. אני מאוד עצובה על הסבל שאני גורמת לו ולי. אפילו אמרתי לו שמרוב אהבתי אליו אם אין לו סבלנות לחכות שאני אחזור לאיתני אז נתגרש. לשמחתי הוא אוהב אותי . שאלתי היא האם במצב בעייתי שכזה מותר לו לשפוך זרע לבטלה? שנינו דתיים ומלכתחילה אנחנו יודעים שאסור אבל כאן המצב הוא שונה (אני לא סומכת על דיאפרגמה וקוטלי זרע)
תשובה
בס"ד
לאסתר היקרה, שלום ושמחה,
איני רב,ואין בסמכותי לפסוק הלכות לאף אדם. לא אוכל לענות לך על השאלה האם במצב כזה או אחר מותר להוציא זרע שלא בתוך הנרתיק.
על כך, את יכולה לשאול רב.
אני יכולה להתייחס להיבטים אחרים שהעלית בשאלתך.
שיטת הימים הבטוחים: האם את בטוחה שאת יודעת כיצד להשתמש בה נכון? כי רוב העולם לא יודע כיצד להשתמש בה נכון, דבר שהופך את יעילותה ל70% בשימוש טיפוסי/מעשי.
אני כותבת לך כאן, ולא לראשונה, את תקציר השיטה.
השיטה יכולה לשמש נשים שיש להן 6 מחזורים מאחוריהן, שלא תחת השפעת גלולות.
אורך המחזור הקצר ביותר שהיה בחצי שנה האחרונה אינו קצר מ25 יום.
השיטה אינה מתאימה בשום פנים ואופן לנשים במעברים הורמונליים, כגון- אחרי לידה, הנקה, הפלה, גלולות ובגיל המעבר.
גם לשאר הנשים איני ממליצה על שימוש בשיטה זו, מפני שזוהי שיטת חישוב, שמחשבת את הביוץ העתידי שלך על סמך העבר, ואין ביכולתה לנבא את הנוכחי.
אחרי שעמדת על הקריטריונים הללו- עלייך לחשב:
אורך המחזור הארוך ביותר שהיה לך בשנה האחרונה פחות 11 (יום). לדוגמה, נניח שאורכו היה 32 יום, פחות 11, יוצא21.
לאחר מכן את מחשבת מהמחזור הקצר ביותר שהיה לך בחצי שנה האחרונה פחות 18 יום. לדוגמא, אם הוא היה 25 יום, פחות 18, יוצא 7. מכאן- שמיום 7 עד יום 21 אינך יכולה לקיים יחסי מין. כל שאר הימים הם ימים בטוחים.
אם את דתייה, יום 0-7 לא רלוונטיים עבורך.
במקום השיטה הזו, אני יכולה להציע לך ללמוד מודעות לפוריות. ככה תוכלי לזהות בזמן אמת על פי ההפרשות, מצב צוואר הרחם וחום הגוף, שהביוץ מאחורייך, מתי את פורייה ומתי לא. ובהרבה מקרים אפשר לקיים יחסי מין לפני יום 21.
לגבי דיאפרגמה- אם מתאימים אותה נכון, יעילותה גבוהה מאוד. לצערי, במקרים רבים נשים מקבלות מידה קטנה מדי, ודבר זה פוגע ביעילות, ומוריד אותה ל85% בשימוש טיפוסי/מעשי.
יש לציין שבשימוש מושלם כמעט כל השיטות יעילות בסביבות 95% על פי הסטטיסטיקה.
ולגבי ההצעה שלך לבעלך שתתגרשו- לי זה נשמע, מהמקום השיפוטי שלי (ובו כולנו נמצאים מדי פעם...) שזוהי עמדה נחיתית.
אינך צריכה להכניס לו רעיונות לראש. הוא מספיק חכם כדי לחשוב עליהם בעצמו. אם את אוהבת אותו ורוצה להיות איתו, אין מצב שתעלי את הרעיון של גירושין.
ידוע הסיפור על הזוג מצידן שלקח להם שנים רבות לקבל את הבן יקיר להם.
והסיפור בקצרה: אחרי שנות עקרות רבות, אמר הבעל לאישה שהוא רוצה לגרש אותה ולשאת אישה חדשה תחתיה. ועוד אמר לה שהוא מציע לעשות מסיבת גירושין/פרידה, כשם שעשו מסיבת נישואין. ובסוף הערב, לפני שתלך לבית הוריה, שתיקח עמה את הדבר היקר לה מכל מתוך ביתם המשותף.
עשו את המסיבה, כולם שתו, אכלו ונהנו, ובבוקר מצא עצמו הבעל בתוך בית הוריה של אשתו.
שאל אותה, למה? הרי אנחנו מתגרשים? ענתה לו, הרי אתה אמרת לי לקחת את הדבר היקר לי מכל, וזאת עשיתי. אתה הוא היקר לי מכל.
והסוף הטוב- בן נולד לזוג המאושר, בן צדיק וחכם, כמובן.
והנה, לכם יש כבר ילד אחד. ואולי עוד לא הגעתם לגיל 45, כך שיש לכם סיכוי לא רע להביא עוד כמה ילדים. לא צריך 10. אפשר גם עוד 2, בהפרשים של 5-7 שנים זה מזה. לא כל אחת מסוגלת לעמוד בקצב של השכנות, ואם יש לך קושי בריאותי, מוטב תטפלי בו, ולא תזיקי לעצמך ומשפחתך על ידי יצירת עומס שלא תוכלי לעמוד בו.
ומלבד זאת באמירה שאמרת לבעלך שאולי תתגרשו, איפה הכנסת את הילד שיש לכם? מי אמר שצריך להתחשב בקושי של הבעל יותר מבקושי של הילד להורים פרודים?
ומי אמר שאחרי שיש כבר ילד צריך להתגרש רק כדי להגדיל את האופציה לעוד ילדים עבור אחד מבני הזוג? אפילו חז"ל לא אמרו כך. אמרו שיש אופציה לגירושים אחרי עקרות מוחלטת של עשור שנים ויותר, וכמעט אף פעם לא הכריחו זוגות בקהילות להתגרש על הרקע הזה.
כי שכינה ששורה ביניכם היא דבר לא פחות גדול ועוצמתי מעוד ילדים.
ולכן, די לחשיבה העקומה הזאת. אם בעלך היה חולה, חלילה, במחלה שאת חולה בה, האם היית מתגרשת ממנו?
רוב הסיכויים שלא. האם אני צודקת?
אז מעכשיו נשארים ביחד ומתמודדים.
לגבי העניין של קיום יחסים רק שבוע אחד כל חודש- לא הייתי מגדירה את זה כל כך בחומרה כפי שעשית, שזהו סבל נורא עבור שניכם.
אני מציעה לך להיזכר בעובדה הפשוטה שגיל ההתבגרות המינית הוא סביב גילאי 12-14 בממוצע. מאז ועד החופה עוברות 6-20 שנה. מה עשה בעלך מבחינת הסיפוק המיני שלו עד שהוא פגש אותך?
האם אפשר לומר שחייו היו סבל נורא?
האם חייך לפני הנישואין היו סבל נורא מבחינה מינית?
אדרבה, עכשיו יש לכם זה את זו לחיבוק, נישוק וליטוף למשך כשבועיים כל חודש, וליחסים מלאים הכוליים חדירת פין לנרתיק ושפיכת זרע כ7 ימים בחודש בממוצע, על פי אמצעי המניעה שבחרתם.
אז להגדיר את מצבכם כסבל נורא? אני לא מוכנה להגדיר אותו כך.
ראיתי ושמתעי על מקרים כל כך קשים, של חוסר יכולת לגעת זה בזו כמעט שנה, בגלל דימומים ושמירת הריון, מחלות רחם ומצבי נידה ארוכים כאורך הגלות. מצבכם לא כה נורא כפי שאת מתארת, ובוודאי לא מצדיק גירושין. ומי מבטיח לבעלך שאם הוא יתגרש ממך הוא יקבל אישה יותר טובה ממך? את האישה הכי טובה שיש לו.
ולגבי החרדות- לטפל גם אצל פסיכלולוג וגם לקחת תרופות נוגדות חרדה.
התרופות לא ישנו לך את החיים, אך הן בהחלט יעזרו לך להתמודד עמם טוב יותר.
אפשר לומר שאלו קביים כימיים, אולי זמניים, ואולי לתמיד.
אין לך מה לחשוש מלהשתמש בהן, שהרי חייך לא יכלו להיראות יותר גרוע מעכשיו, כשאת לא בשמחה, נמצאת בחרדה, מרגישה שאת כלום עד שצריך אולי להתגרש ממך, ובעצם את מתגרשת מעצמך. עצתי לך היא לא להתייעץ עם השכנות ועם בני המשפחה בנושא, כדי שלא יחלישו אותך עם הסטיגמות שיש בציבור על הנושא. פשוט ללכת לפסיכיאטר ולבקש כדורים. אפשר גם לעשות זאת בעזרת רופא המשפחה. אמנם זה מעט פחות מקצועי, אבל עדיין עוזר מאוד למי שפוחד ללכת לפסיכיאטר.
אני מאחלת לך בריאות ושמחה, באהבה, מדפנה מאיר