גיל ההתבגרות, מבחינה הלכתית, הוא גיל שלוש-עשרה לבן או שתים-עשרה לבת – גיל בני המצווה. אבל בפועל הוא מתחיל זמן רב לפני כן – בגיל עשר לערך, והוא מתארך עד גיל שמונה-עשרה – עשרים ושתיים. כלומר, זמן רב. הדבר מֵיטיב עם האמהות, שבביתן ילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל ההתבגרות. אחת הדרכים הטובות והבדוקות לחסוך ככל האפשר בקשיים הגדולים של תקופה ארוכה זו היא רפואה מונעת. אם ממעטים בטעויות לפני כן, חוסכים משברים רבים וממזערים את הבעיות המופיעות בגיל ההתבגרות.
תקופת ההתבגרות מתארכת עם השנים עקב נסיבות חברתיות-כלכליות. אנו ממשיכים את תנאי התלות הכלכלית של הבנים כדי לאפשר להם להמשיך ללמוד ולא להתחיל לעבוד בגיל שלוש-עשרה. כל זמן שהם לומדים, אחריותם מועטת. הם אינם נוֹשאים בעול משפחה ובעול פרנסה.
ולא עוד, יחס ההורים אליהם מוסיף להיות אפוטרופסי. כל אלה גורמים כאמור, להארכת תקופת ההתבגרות שמגיעה במקרים מסוימים גם לגיל עשרים ושתיים שנה.
לגיל זה איפיונים בלתי-יציבים, המצבים מתחלפים במהירות, ומצבי הרוח משתנים כל הזמן. ההגדרה הבולטת: הבן כבר איננו ילד, ועדיין לא מבוגר. לתקופת הילדוּת יש מעלות, וגם לתקופת הבגרות – יש מעלות. בילדות - ההורים מחליטים בעבור בנם ומדריכים את מעשיו. בבגרות – אין מחליטים בעבורו, הוא אמור להיות עצמאי. אך יש מצב ביניים שבו כל מה שמוחלט בעבורו הוא דוחה בשתי ידיים, הרי הוא "כבר לא ילד", ולהחליט לבדו עדיין אינו מסוגל. זה יוצר מצב מביך ומרגיז: הוא אומר ועושה הפך כל מה שאומרים לו, כאילו להכעיס. הוא מלוכלך, הוא חצוף, הוא מעליב, הוא רב על כל שטות, מצב רוחו הפכפך, הוא שופע תלונות, מסרב לקום בבוקר, מסרב ללכת לישון:
- "לך לישון, כבר מאוחר".
- "עוד לא מאוחר".
- "לך כבר לישון"!
- "אלך כשארצה"!
- "אם לא תלך לישון, לא תקום בבוקר".
- "אקוּם"!
כמובן בבוקר הוא לא קם:
- "אתה רואה, אתה לא קם כי לא הלכת לישון בזמן".
- "זה לא בגלל זה"...
הוא עושה צרות בלימודים. על כל מה שאומרים לו, הוא עושה פלפולי פלפולים, בקיצור – הוא מוציא את הנשמה. לפעמים הוא נדיב לב, מופלא, ולמחרת הוא אנוכי עד אימה. הוא חסר עקביוּת לחלוטין.
חוסר אונים
תגובות ההורים מסתכמות בשתי מילים: חוסר אונים. הם מגיבים בתקיפות – זה איננו מועיל, באיומים ובנזיפות – אינו מועיל, בנוֹעם ובחיבה – לא מועיל, בהיגיון ובנימוקים – אינו מועיל... יוצא לנו – שום שיטה אינה מועילה! לכן ההורים מתוסכלים, וממילא גם הילדים מתוסכלים. נוצרת אווירה של תסכול הדדי חריף.
גם אצלנו
באמת, מה הסיבה לכל התוהו ובוהו שנוצר? האיפיוּנים שהזכרנו מצביעים על כך שמדובר ב"מחלה" רגילה" כמובן, גם במחלה רגילה יש לטפל, אבל שוב איננו אחוזי בהלה, אנו מוּדעים למצב.
לא תמיד הבעיות קיימות בעצמה כזו. יש אומרים: "אצלנו אין בעיות כאלה". שלוש תשובות בדבר:
א. "חכוֹ חכוּ, זה יבוא", וככל שיתאחר – יהיה קשה יותר. אם חלית באדמת בקטנותך, זו מחלה קלה שבקלות. אבל אם חלית בה בעת הריון, חלילה – זו סכנה לעובר.
ב. אכן, לפעמים, אם עשיתם ככל יכולתכם מצד הרפואה המונעת, המשבר יהיה מרוּכך הרבה יותר.
ג. לפעמים אין רואים כלל שישנו משבר, הנערים בולעים הכל בתוכם. הדבר שכיח יותר אצל בנות. הבן פורק את המתח באמצעות חוצפה והתרסה. הבת מאופקת יותר מטבעה. לפתע פתאום – אין מבינים מה אירע לה. אך אין כאן חדש! היא סובלת סבל רב, ואנחנו איננו מודעים לאפס קצהו. אין לה למי לספר, למי לומר. ההורים אינם הכתובת, הלא מזמן נפסקה תחושת האמון
בהם, ואיך תספר להם מה היא חשה? הם מנדנדים ומציקים לבנות הגדולות בטרוניותיהם ובביקורתם – דבר המוכיח שאינם מבינים את המצב לאשורו. כך הבת מחרישה ואינה מספרת דבר, מצוקותיה הולכות ומחריפות, ולפעמים הן קשות יותר מאלה של הבנים, שהרי מי שתוקף בחזרה, לכל הפחות אינו נאכל מבפנים. באופן פרדוכסלי, בת שאומרת: "די, איני רוצה לחיות יותר" היא במצב טוב יחסית – כי היא מפעילה פעמון אזעקה. אין כוונתה לשים קץ לחייה, אלא לשדר: הצילו!
יש בבית בנות שקטות, נחמדות, טובות ועדינות. אין זו ערובה שגם בתוכן הכל שקט והרמוני, אלא אין להן את מי לשתף, מלבד אולי חברה. פעמים רבות יותר מלספק תמיכה הדדית – הן קרובות לטבוע יחדיו עם כובד מצוקותיהן.
פינה אישית
לכאורה, במצבים כאלה, הבית אמור להיות המקלט הטוב ביותר. למעשה, אין זה תמיד כך, כי בבית יש מתח – בייחוד בין הורים לילדים. בדירות קטנות וצפופות המתח רב עוד יותר, בדרך הטבע. אין לאן לברוח. החיכוך הפיסי מוציא מן הכלים. לפעמים במצב כזה מארגנים את הבית כך שהילד מקבל חדר פרטי, והרבה מהמתח פג. הוא מסתגר בחדרו, וזוהי רשות הפרט שלו, ששייכת רק לו. אם הדירה אינה גדולה דיה לפתרונות כאלה, ניתן למתוח וילון בחדר, כך שלילד נוצרת מעין פינה משלו. בוודאי זה אידאלי ובריא יותר להיות בבית. אבל אם הדברים אינם מסתדרים בשום אופן, לפעמים הדיעבד הופך לאידאל, הילד יוצא מהבית, ואז הוא פורח.
אמנם, יש בנים ובנות שאינם מחזיקים מעמד באולפנה או בישיבה התיכונית. לא מחמת הצפיפות, אלא בעיקר משום הצורך במרפקים כדי לפלס את דרכם. לפעמים החברה אכזרית, קשה ובלתי-סלחנית. בחוּר עדין נפש נפגע בה. יש גם תופעות של געגועים לבית, שאין לדאוג בגללן. הבת באולפנה בוכה קצת בחודש הראשון, ואחר-כך מתרגלת.
יש להיזהר שלא לסתום במו ידינו את ערוצי התקשורת וההידברות. אנחנו סוברים: "הוא לא התנהג כראוי, מגיע לו עונש". ייתכן מאוד שזה נכון, אבל צריך לבדוק איזה מחיר יהיה לעונש הזה. אם המחיר הוא ניתוק קווי הטלפון, כל העניין לא שווה, כי כאשר איננו יכולים לחדור פנימה, אין הידברות ואיננו יכולים לדעת מה קורה.
אין להתרברב שבדור הקודם לא היו דברים כאלה. אז לא היו – והיום יש; משבר ההתבגרות הופך חמוּר יותר ויותר מדור לדור ומשנה לשנה. לפני ארבעת-אלפים שנה למשל, לא שמענו על תופעות כאלה. גם כיום, בקרב השבטים הפרמיטיביים, חזקה שאין משברים כאלה או אחרים.