שלום,
ראיתי פה בתשובות לשאלות בשו"ת שאתן כותבות שאוננות נשית מותרת הלכתית. אני לא כל כך מצליחה להבין את ההבדל בין אוננות נשית לגברית (שאסורה לגמרי). חשבתי שאוננות גברית אסורה לא רק בגלל העניין הטכני של שפיכת זרע לבטלה אלא גם מבחינה רעיונית/נפשית. אז אם ככה למה אוננות נשית מותרת? ורציתי לשאול גם למה האיסור על אוננות גברית הוא כל כך חמור וקיצוני הרי ידוע שגברים רבים לא מצליחים להתמודד עם האיסור. תודה וחג שמח
תשובה
בס"ד
לאלומה היקרה, שלום ושמחה,
לפי מה שידוע לי, אוננות נשים אינה אסורה הלכתית, אך רוח הדת היהודית אינה נוחה ממנה ברוב המקרים.
היא כמעט אינה מדוברת, בשונה מאוננות גברית, שלכולם ברור שהיא קיימת.
אין זה אומר שנשים אינן עוסקות באוננות, אלא שרבים חושבים שהן אינן עושות זאת, או עושות זאת בתדירות פחותה בהרבה מגברים, ולכן, לדעתם, אין כאן נושא לדיון.
לבד מהעניין של הוצאת זרע לבטלה, שאת העלית בשאלתך כהבדל מובהק בין נשים לגברים, אין הבדל רוחני או רעיוני בין אוננות נשים לאוננות גברים ברובד הזוגי.
העובדה שאוננות גברים היא יותר אסורה הלכתית מאוננות נשים, והאיסור בה הוא מובהק- טמונה, לדעתי, גם בעניין של הוצאת זרע לבטלה, וגם ביכולת הטכנית של הגבר למנוע מאישתו את זרעו. בבראשית פרק ל"ח, מסופר על ער ואונן שעשו הרע בעיני ה', ועל כן ה' המית אותם. מהו אותו רע? שיחתו זרעם ארצה במקום לאפשר לאישה תמר, שנישאה לשניהם בזה אחר זה, לקבל את זרעם, להרות וללדת. ככל הנראה הם קיימו יחסים בשיטת המשגל הנסוג.
אף כי ככל הנראה אין זו האוננות שאנו מדברים עליה היום, שבה אדם נמצא לבד ועוסק בעינוג עצמי, כנראה מכאן לקוח השורש אוננות.
ואולי גם המילה אונן קשורה לכך- אדם שמתו מוטל לפניו וטרם נקבר. אונן פטור מכל המצוות כולן במצב זה.
החשש שגבר ימנע מאשתו זרע מסיבה כלשהיא (השחתת יופיה כתוצאה מהריון, חוסר רצונו בילדים, התעללות, ניצול אישה ליחסי מין ואישה אחרת להולדה, ועוד) הוא מצב מאיים יותר מאשר אוננות של אישה.
נמצא שאיסור על אוננות לגברים בא דווקא להגן על האישה.
הדברים הללו שכתבתי כאן הם הבנתי האישית, ואינם מבוססים על הלכה. מדובר בהבנה רעיונית ותו לא, ויתכן, כמובן, שאני טועה.
העובדה שבימינו גברים מתקשים לעמוד באיסור על אוננות כפי שהיא מתבצעת היום- לבד עם עצמם (וגם נשים נמצאות במצב זה לעיתים מזומנות!), נובעת מפער שלא היה כמותו בדורות קדומים בין גיל הבשלות המינית לבין גיל הנישואין. בעבר גבר בן 13-18 היה כבר נשוי לפחות לאישה אחת, כך בתקופת התנ"ך. וזאת בלי להחשיב ידועות בציבור, פילגשים וזונות.
נמצא שלגבר ממוצע לא היה זמן לעסוק באוננות עם עצמו. את כל היצר המיני שלו הוא סיפק עם אשתו או נשותיו. לא זו אף זו, חכמים עסקו רבות בשאלת העונה של האישה, כמה מגיע לכל אישה להיות עם בעלה, כדי שאף אחת לא תקופח, שיהיה מינימום שאישה תזכה לו מבעלה, שבו היא תלוייה מבחינה מינית ולצרכי הולדה. הבעל היה טרוד בשאלה הזו גם כן, ולא באוננות.
גם כאן אפשר להכניס את המשפט המדהים מתוך ספרו של הרב שמואל בוטח "סקס כשר" - "מעולם לא הייתה תקופה כזו שבה דיברו על זה כל כך הרבה ועשו זאת כל כך מעט". כלומר, היום מדברים על מין בלי סוף, אך מבצעים אותו בפועל הרבה פחות מבדורות עברו.
לגבי אוננות נשית, אני יכולה לומר מנסיון שבמקרים רבים האוננות עוזרת לאישה להתחבר לאיברי גופה, להכיר אותם, ולאהוב אותם במקום לשנוא אותם, דבר שרווח אצל נשים וכמעט לא קיים אצל גברים.
כאשר אישה מכירה את הגוף שלה ומחוברת אליו, היא גם פחות מעוכבת מבחינה מינית בזוגיות, היא יודעת כיצד להדריך את בעלה לענג אותה, והזוגיות יוצאת נשכרת בהרבה מקרים. לכן, אם זה לא אסור, לא הייתי מחפשת לאסור. אני מאמינה שחכמים ידעו מה לאסור ומה לא. ואנו בחכמתנו נדע לא לחפש איסורים חדשים.
לדעתי האישית, עדיף אישה מאוננת מאישה שמתנכרת לגופה, אם צריך לבחור בין השתיים. ושני הקצוות הללו רווחים. שוב, מנסיון. יש גם נשים שמאוננות ומייסרות את עצמן על כך, אך מכיוון שיש גם גברים כאלו, לא ניתן לומר שזוהי התנהגות נשית דווקא, או השקפת עולם נשית דווקא. בכל התרבויות והדתות יש גברים ונשים שיש להם יחס דו- ערכי תרבותי ודתי לנושא האוננות.
כמובן, כמובן, כמו בכל דבר חשובה המידתיות. ברור שאם אישה עסוקה רק באוננות, ואינה משתמשת בה כמנוף זוגי, האוננות פוגעת בקשר הזוגי שלה עם בעלה, וחבל.
אותו הדבר לגבי הגבר. גם אם לא נתייחס להיבט ההלכתי- אם הוא עסוק בלספק את עצמו עד כי אינו נזקק לאשתו כלל, יש כאן בעיה בזוגיות.
בוודאי יש זוגות לא מעטים שחיים כך חיים שלמים (אני מכירה כאלו), אך הם חיים זה לצד זה כאח ואחות, ולא כזוג.
אני מקווה שהצלחתי לענות לך על שאלותייך מעוררות החשיבה.
בהצלחה בכל, מדפנה מאיר