גם אני תליתי כרזה עם תמונות מגוש קטיף בסוכה, אבל האמת היא שלא הייתי צריך. עצם היציאה החוצה, מהבית המוגן, אל המבנה הזמני והלא מאוד נוח, המכונה סוכה, כבר הזכירה לי את מגורשי גוש קטיף. ההזדהות עם צערם של המפונים גברה עוד יותר כשחשבתי על ההבדלים בינינו – יושבי הסוכות, לבינם. אנחנו הרי בחרנו ביציאה הזמנית הזאת מנחלת הקבע לדירת הארעי ואילו הם גורשו מבתיהם בעל כורחם, ובניגוד לרצונם. אנחנו גם נחזור בסוף החג הקצר הזה לבית הקבע שלנו, ונמשיך בשגרת חיינו ואילו הם ימשיכו להמתין לפתרונות דיור ולנדוד כמו פליטים ממלון לעיר אוהלים, ומקראוילה לפנימייה.
ובתוך כאב ההזדהות עם גורלם של מגורשי גוש קטיף, מתעורר כאב נוסף, כאב על הסולידריות שאבדה לנו. לא סוד הוא שמרבית אזרחי ישראל חדלו מלהתעניין בגורלם של המגורשים ומי שנשאר בשטח הוא בעיקר ציבור דתי שמנסה בכוחו הדל להקל על סבלם של אחיו המפונים. מחמם את הלב לראות את ההתגייסות הכתומה הזאת לדאוג למגורשים, אבל מצד שני, מכאיב לגלות שוב, כמה שהחברה הישראלית הפכה להיות מגזרית ומנוכרת. כל מגזר בחברה דואג בעיקר לאנשיו שלו, ועוטף את עצמו בחומות של אדישות כשמדובר במגזר אחר. גם אם התרגלנו לאובדן הסולידריות ואנחנו כבר לא מצפים להתעוררות כלל ישראלית מבעיה חברתית של מגזר מסוים, אסור להשלים עם המצב הזה. אסור להשלים עם מצב שלישראלים מסוימים יכאב גורלם של בעלי החיים בגוש קטיף יותר מאשר גורלם של בני עמם. אסור גם להשלים עם העובדה שאנו מגלים את התנכרותה של המדינה לאזרחיה רק כשמדובר באחינו. האדישות החברתית שהתגלתה לנו בחודשים האחרונים במלוא אכזריותה צריכה להדיר שינה מעיינינו גם לאחר שכל המפונים יזכו למנוחה ולנחלה.
אולי גם זה תפקידה של הסוכה. היא מנערת אותנו מחיינו המוגנים והשלווים, ומוציאה אותנו מחומות המבצר הפרטי שלנו לישיבה תחת כיפת השמים, כדי שלא נגיע למצב של התנכרות ואטימות לסובב אותנו. אולי ביציאה החד שנתית הזאת מהבית טמונה גם קריאה ליציאה מתמדת מהבועה הפרטית והמגזרית.