בסיס קיומנו במשך אלפי שנים הוא מסירת התורה מדור לדור. תחילתה של מסכת אבות עוסקת במסירה זו. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע...הם אמרו שלושה דברים...והעמידו תלמידים הרבה".
הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו בספרו "יחל ישראל" על פרקי אבות, מבהיר מדוע נכתב במסכת אבות מסירה ולא נתינה..."ומסרה ליהושע". הסביר, כי הנתינה היא מתנה, המסירה היא פיקדון, תורתנו נמסרה לנו כפיקדון כדי שנמסור אתה הלאה לבנינו, לתלמידינו. אף המסורת היא מאותו השורש של מסירה. מסירה יכולה לעבור מדור לדור כאשר יש שמירת מסורת. כפי שנאמר במסכת שקלים " מסורת בידם מאבותיהם". למסירה יש גם רמז למוסרות - הרצועות הקושרות את הבהמה לעגלה. הן- המוסרות - שומרות על החיבור לבל יינתק. המסירה קשורה ומחוברת לעברו של עם במוסרות. לימוד התורה היא לא רק כדי ללמוד, אלא גם כדי לשמור ולעשות.
המסירה רומזת גם על המוסר, כפי שאומר שלמה המלך במשלי – "שמע בני מוסר אביך". המסירה לעיתים נתקלת בייסורים, בקשיים, בלבטים, שהרי לאדם ניתנה זכות הבחירה.
כאשר אדם מקבל " משהו" לפיקדון הוא דואג מאד לשמירתו ולקיומו. האחריות הרבה יותר כבדה כאשר "חפץ" כמו תורה נימסר לא רק כדי לשמור ולהבין, לא רק כדי ללמוד ולהשכיל, אלא גם מוטלת עלינו החובה לשלב בכל למידה – הנחלה לדור הבא. אחריות היא מילת מפתח להצלחה. מי שנושא על גבו האחריות למשימה ותהא הקשה ביותר, הוא בדרך כלל יתגבר על כל המכשולים שבדרך כדי להגיע למטרה המתוכננת.
"והעמידו תלמידים הרבה". ידוע הויכוח בין בית הלל לבית שמאי. בית שמאי מסתפקים בלימוד הטובים והמוכשרים. אנו, במערכת החינוך הממלכתית-דתית, נוהגים על פי בית הלל - ללמד את כולם, שמבני עניים תצא תורה – והעמידו תלמידים הרבה, צריכים אנו לדאוג ללימודיהם של תלמידים רבים, כל אחד על פי רמתו יכולתו וכישוריו.
הלימוד המשמעותי והעמוק ביותר לליבון סוגיות הוא באמצעות התלמידים. הם הצעירים יצירתיים ובעלי חשיבה טובים מכולם. כפי שנאמר במסכת מכות ובתענית...הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן. צריך לדאוג שכל מי שיכול, מסוגל ומוכשר ללמוד יטול עליו משימה נעלה זו.
מדוע כתוב בתחילת מסכת אבות והעמידו תלמידים הרבה, צריך היה לכתוב ...ותלמדו תלמידים הרבה...מדוע נכתב והעמידו? אלא שהעמידה כוללת בתוכה דרישה נוספת, מעבר ללימוד להוראה. המורה, המלמד, צריך להעניק לילדים יסודות איתנים של תכונות אנושיות נוספות מעבר ליידע. למידה בחברותות, תהליך שאילת שאלות, תרבות של מחלוקת, למידה עצמאית, נטיעת רצון, מיצוי יכולת, למידה מתוך שמחה, אהבה, נחישות, מוטיבציה, עזרה לזולת, נתינה לאחר, הקשבה, כישורי רטוריקה, העשרת השפה, ביטחון עצמי, דימוי עצמי חיובי וראלי. תחושת שיתופיות, שייכות, ואופטימיות כדי להתגבר על בעיות שבדרך.
מעבר ליידע, ללימוד, להשכלה האינטלקטואלית חייבים להטמיע ולהרגיל בילד תחומים ריגושיים, התנהגותיים וחברתיים. בדרך זו אתה מעמיד את התלמיד על רגליו האיתנות כדי שיוכל ללמוד , להוסיף תורה ודעת מתוך דרך ארץ, ללמוד ולעצב דמות של לומד , תלמיד חכם אנושי וטוב לב.
כל מורה כל מנחיל תורה לדור הבא חייב לדעת לשלב יידע עם תכונות התנהגותיות, תורה עם רגש, אהבה, כבוד יחס המתובלים בדברי עידוד ושבח. אדם שמח ומאושר יפנים טוב יותר כל למידה. עלינו להעמיד תלמידים הרבה ...ללמד ולחנך כדי שהתלמיד יעמוד איתן וזקוף אל מול כל קשיי הדור והתקופה.
המאירי טוען כי ריבוי התלמידים גם אם לא כולם מוכשרים- הרי "העצים הקטנים מדליקים את הגדולים".
כתוב במשלי " עץ חיים היא למחזיקים בה" למה נמשלו דברי תורה לעץ, לומר לך- מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים.
הרב לאו מבהיר גם מדוע נאמר והעמידו תלמידים הרבה...מדוע לא רבים? לדבריו " הרבה" מיוחס להעמידו, היינו " העמידו הרבה" כלומר יש להשקיע הרבה מאד בהעמדת תלמידים, יש להתאמץ להקנות התכונות ההתנהגותיות של התלמיד, כדי שיוכל לספוג יותר חומר.
עמל רב עלינו להשקיע ל"והעמידו", כל מערכת החינוך בבתי הספר ובבתים צריכים להתמודד עם שני העקרונות הבסיסיים ביותר- יידע וחינוך. יידע ואנושיות, תורה עם דרך ארץ, למידה מתוך שמחה.