מסכת ברכות, המסכת הראשונה, מתחילה בתיאור מעשי היהודי במעבר מיום ללילה – קריאת שמע שמצוותה מזמן צאת הכוכבים.
הגמרא מסבירה שזה בגלל שכך הוא סדר הדברים בתורה, 'בשכבך ובקומך'. כך בעצם אנחנו נתקלים לראשונה בעובדה התמוהה שלגבי רוב ההלכות היום, לפי הגדרתו בתורה, מתחיל מהלילה. שלא כמו רוב האומות, ושלא כפי התפיסה הרגילה, שאומרת שיום חדש מתחיל בזריחה, בקימה משינה משכיחה אל יום חדש, נקי ויפה, היהדות אומרת לנו שהזמן הזה שבו אנחנו עייפים מכל מה שעבר עלינו, מותשים מיום עבודה מפרך, מטושטשים משעות לימוד מרובות – דווקא הזמן הזה הוא 'התחלה'. משונה, לא?
בעצם, זה לא מתחיל מסדר היום של היהודי, זה מתחיל מבריאת העולם. הקב"ה ציוה ובעקבות גזירתו 'ויהי ערב ויהי בוקר' – הלילה קודם ליום. למה?
אי אפשר לענות על שאלה זו בלי להבין מה קורה בלילה, מה מיוחד בו, מה הוא 'עושה לנו'. אפשר לברר את הדברים גם בראייה הפשוטה, הטבעית, וגם כפי שהדברים משתקפים בעולם ההלכה או, במקרה שבו אנחנו עומדים ללכת, בעולם התפילה.
אז בואו נתחיל.
בלילה, בלילה, בצאת הכוכבים. המון כוכבים. ים של כוכבים. הדובה הגדולה והקטנה, העגלה הגדולה והקטנה, המזלות, כוכב הצפון וכל השאר – המוני כוכבים. פשוט יופי. היופי הזה, כשאנחנו זוכים לראות אותו וכפי שאנחנו יודעים היטב, אינו דבר מקרי. הוא מסודר ומכוון. תנועת הכוכבים היא תנועה מדויקת, מכוונת בדקדוק רב. אפשר לצפות את בואו של כוכב מאות שנים לפני שהוא יגיע. אפשר לחשב את הזוית שבה כוכב יעמוד ביחס לארץ, את ציר התנועה שלו ועוד ועוד, והכל לפי המידע שיש לנו היום, בחישוב של אלפי שנים קדימה.
מערכת הכוכבים היא מערכת קבועה ומסודרת.
בברכה הראשונה של תפילת ערבית אנחנו אומרים זאת:
'בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים, ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע – כרצונו'.
הכל מכוון. שום דבר לא מקרי. יש סדר בדברים, הם נשמרים, והכל על פי חכמה ותבונה אלוקיים. בדברי חז"ל אנחנו גם מוצאים שאכן, יש אמת בהשפעת הכוכבים עלינו, כדברי החוזים בכוכבים (כאשר הם יודעים את עבודתם ועושים אותה נאמנה, אבל לא נכנס לזה. . .). הכל מסודר ומחושב. זהו הרושם הראשון והחשוב של הלילה.
הרושם השני, והוא לא פחות חשוב, הוא קטנות האדם. אתה מסתכל על המערכת הזאת למעלה, המסודרת, הגבוהה, המאירה למרחוק, ואתה תופס כמה אתה קטן. ואז התחושה הזו גוברת, כי יש חושך מסביב. פתאום יש פחד. מי זה שם בפינה? מה זה הרעש הזה? קשה להבחין בדמויות, בצללים. כל חייל יודע שהלילה החשוך הוא הידיד של כל אויב. בלילה אנחנו 'משותקים'. לא רואים טוב, לא מבחינים בדברים בתוך העולם הזה.
הנקודה הזו מעניינת – בלילה העולמות העליונים, המסודרים מששת ימי בראשית, מראים לנו כמה המציאות מכוונת, אבל העולם שלנו נראה פתאום תלוש, מוזנח, עומד מנגד להשגחה המופלאה הזו, לסדר המכוון הזה, כאילו הכל בו מקרי ומי יודע מה יקרה בעוד רגע.
וכל שנותר לנו הוא רק להאמין. לעומת היום שבו הכל 'אמת ויציב ונכון וקיים', בלילה כל שנותר לנו הוא 'אמת ואמונה כל זאת, וקיים עלינו כי הוא ה' אלוקינו ואין זולתו, ואנחנו ישראל עמו'. אין לנו שום דבר יציב, חוץ מהאמונה, הקיימת עלינו, חופפת עלינו מלמעלה, ממבט הכוכבים, ומראה לנו שיש מי שמכוון את העולם ואנחנו יודעים, באמירה שבאה 'מלמעלה', שהוא שומר עלינו.
ואנחנו מתפללים שזה יימשך – 'השכיבנו ה' אלוקינו לשלום, והעמידנו מלכנו לחיים' – כי אנחנו הולכים לישון בלילה ולא יודעים מה יהיה מחר, אם נקום או לא, לא יודעים מה יקרה במהלך הזמן העמום ועלום הזה שבו אין לנו כל שליטה על המציאות – אנחנו משותקים. אם תרצו – 'השינה אחד משישים במיתה' – אין לנו מציאות של אדם חי, פועל ושולט. ביום אנחנו מרגישים את עוצמת האהבה של הקב"ה שנתן לנו יכולת לפעול בעולם הזה, לקום ולעשות, 'אהבה רבה' אבל בלילה יש לנו רק 'אהבת עולם' ידיעה שיש נקודה שהתחילה עם העולם, ברגע בריאתו, והיא הולכת איתו עד הסוף, ואנחנו סומכים על הנקודה הזו, על התוכנית הזו, שעוד נהיה שם כשיגיע הסוף הזה.
בלילה ישנה מיתה, שיתוק של המציאות שמביטה למעלה ונזכרת שיש משהו מלמעלה. כך הפחד, השיתוק של עולם הזה, העולם ה'תחתון', מוצא את התשובה לפחדו באמונה שהוא קשור לעולם ה'עליון', לעולם הכוכבים המסודר. בהבנה זו פתאום מבינים שאולי איננו מרגישים עכשיו אהבה גדולה, משהו מיוחד כלפינו, אבל אנחנו יודעים שיש תוכנית, אהבת עולם, ומתוכה אנחנו יודעים להתפלל על העתיד 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה. . ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. זו הפתיחה לקבלת עול מלכות שמים, לצורה שבה יהודי מתקשר לקב"ה בלילה.
היום של היהודי מתחיל מההבנה הזו, כי העולם מתחיל מהעובדה הזו – יש לילה בעולם. יש זמנים חשוכים. ההתחלה, כל בניין אמיתי, מתחיל מאיזה חושך. אתה רוצה לגרום לתלמיד להבין משהו – תדאג שהוא לא יבין בהתחלה, שהוא ירגיש מבוכה אל מול תופעה גדולה שהוא עומד כנגדה ומשתומם – מה גורם לתהליך הזה שראיתי בעיני, חוויתי אבל אינני מבין. אתה רוצה לבנות בית גדול – תתחיל מחפירה לעומק, מהכיוון ההפוך, כי רק כך יהיו יסודות מספיק חזקים להרים לגובה, בעוצמה ובחוזק גדול שנראה למרחוק.
אתה רוצה יהודי כשר, שיודע לעשות, לייצר, ליזום בשליחות אלוקיו, בלא לבגוד בשליחות זו – תתחיל בלילה, בחושך, במקום שמאלץ אותו לשאול מי אני, לאן, מאיפה, ואז תגלה אמונת עולם, אמונה שתחזיק מעמד ותהפוך, ביום שאחרי, כשהאדם יגלה מה חשוב באמת, מי מסובב את הכל, ויתחיל את יומו ב'מודה אני לפניך', ל'אהבה רבה', לעשייה מתוך זיכרון המטרה הגדולה ומתוך נאמנות לה. אנחנו לא ישנים (רק) אחרי יום עבודה מפרך, אלא ישנים לפני יום עשיה נוסף, כדי לאגור כוחות להתגבר כארי בבוקר לעבודת בוראו. היום צריך לגבור על הלילה, הקימה על השינה, אבל אי אפשר לקום באמת, מתוך עבודה פנימית, מתוך הגברות, אם לא ישנים קודם.
ואם אתה רוצה אומה גדולה אז. . . – אבל בעצם על זה כולם תמיד כותבים, לא צריך להאריך בזה. . .
בספרי הקודש, וכן בחלק מן הסידורים, כתוב שיש לומר לפני תחילת תפילת ערבית 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כן תוציאני מאפילה לאורה'.
כשמבינים שהיה היום תהליך של בנייה, ומבינים שגם מחר יש יום עם מטרה, רואים (או לא רואים) ששוב יש אפילה ומאמינים שאפשר גם ממנה לקום לאורה, אז אפשר באמת להתחיל את היום הבא בצורה נכונה!.