שלום וברכה, אני בטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית מזה כשנה. רק לאחרונה התחלתי קצת להתקרב אל המטפלת שלי (ולהרגשתי, גם היא אלי). הבעיה שלי היא שהמחשבות עליה תופסות לי הרבה מרחב. אני מודעת לכך שמחשבות סביב הטיפול והמטפלת הן "רגילות", "נורמליות", "שגרתיות", אך מה שמציק לי הוא שרוב היום אני מאוד עסוקה כך שהמחשבות עליה די מעטות, אך רק ברגע שאני פותחת סידור להתפלל ועוזבת את כל העיסוקים, מיד הן מגיעות בעוצמה. עד שאני מאוד לא מרוכזת בתפילה. ותוהה האם כל הדבר הזה "שווה"? ומה שמטריד אותי במיוחד שכל דבר שאני רוצה לעשות או מתלבטת אני חושבת שאדבר איתה על כך. וכאילו, חלילה, המקום שלי כאדם מאמין קצת זז. הרי ברור לי שהיא לא זו שתגרום לחיי להפוך לטובים יותר. ורק אלוקים הוא זה שקובע גורלות ומתכנן את חיינו. אז למה אני שמה כל כך הרבה חשיבות לדברים שלה ולדיבור שלי איתה? תודה!



תשובה

שלום רב, אכן זה חלק טבעי מתהליך טיפולי, וחשוב לשתף את המטפלת בדיוק במצב שאת מתארת ובשאלות שאת שואלת כאן ולעבוד על זה. ברור שהמטרה היא לשחרר ולהשתחרר מהמחשבות הללו, ובוודאי מטפלת היא לא במקום אלוקים. מה שיתכן שכתוצאה מהטיפול התפיסה האמונית שלך תעלה לשלב גבוה ויהיה יותר מקום לשיתוף אנשים בעלי משמעות בחייך.