החברה הישראלית בימינו מעניקה לשירות הצבאי ערך משמעותי כמגדיר זהות ישראלית וכמדד להערכת הפרט. השתמטות משירות, במיוחד אם הדבר נעשה מסיבות דתיות, גוררת ביקורת חריפה וגורמת לשסע חברתי עמוק. מאידך, בתודעת רבים, השירות הצבאי ממצה את חובם ותרומתם לחברה, ומשסיימו את פרק השירות הצבאי, חופשיים הם "לעשות לביתם" ולמימושם העצמי.
במניין בני ישראל שבפרשת במדבר נמנו כל האנשים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" בכל אחד מהשבטים ובסך הכולל.
בימינו המשמעות העממית לביטוי "יוצא צבא" דומה ל"חייל משוחרר", דהיינו מי שיוצא מהצבא לאזרחות (ע"ע "קיצבאות יוצאי צבא"). במקרא, לעומת זאת, כוונת הביטוי הינה למי שראוי להיות יוצא לצבא, בין אם לפרק זמן של שירות סדיר ובין אם לגיוס בעת חירום (וזו גם משמעות הביטוי בסע' 1 לחוק שירות בטחון, התשמ"ו – 1986). ראוי להימנות במפקד אדם אשר מבחינת גילו הינו ראוי לשרת בצבא.
הלויים לא נכללו במפקד הכללי. והנה, במניינם הנפרד נוקטת התורה במונח "צבא". מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל-בָּא לַצָּבָא (במדבר ד, ב-ג; כב-כג).
בעברית מודרנית הוראת המושג "צבא" מתייחדת להקשר של מלחמה, בטחון, חיילים ונשק. אך משמעות זו אינה תואמת את תפקידם הדתי של הלויים. מהי הוראתו המקראית של המושג "צבא" היכולה להכיל גם את משימתם של הלויים?
נראה לומר כי הכוונה לשירות לטובת הכלל. לצד שירות צבאי בכוחות הביטחון, יש שירות לאומי, שירות המדינה, שירותי דת. הלויים אינם פטורים משירות צבאי, גם הם מגויסים לצבא. כל העם צבא.
דקדוק בנוסח המקרא ופשוטו של מקרא מעלים הבדל בין השירות הצבאי של בני ישראל לבין הצבא של הלויים. בשבטי ישראל תמיד מדובר על "יוצא צבא". ואילו אצל בני לוי תמיד מדובר על "בא לצבא".
עם ישראל מאורגן כמחנה: מעגל לפנים ממעגל. קבוצת אנשים מאוגדת, בעלת זהות נבדלת מסביבתה, המבקשת לשמר את ייחודה, נדרשת לשני כוחות בעלי וקטורים שונים: כוח צנטריפוגלי, המושך לפריפריה, וכוח צנטריפטלי, המושך לעבר המרכז.
מחד, יש צורך בצבא לוחמים המיועד להגן מפני סכנות חיצוניות. על הלוחמים לצאת מתוך המחנה לקדם פני אויבים הבאים מבחוץ. מאידך, נחוץ צבא של משרתי ציבור הנדרשים לפעול בתוך המחנה ולחזק את חוסנו הפנימי. מגמה זו מתוארת בביטוי לבוא לצבא.
גם במדינה מודרנית וחברה אזרחית ניתן למצוא הבחנה זו. משרדי הממשלה נחלקים לכיווני התייחסות שונים. משרדי חוץ ובטחון עוסקים בקשרים עם החוץ ובאיומים מן החוץ. כנגדם כל יתר משרדי הממשלה מתמקדים בתכנים ותפקידים הנוגעים לפנים הקהילה. כנגד משרד החוץ ישנו משרד פנים. כנגד משרד הביטחון ישנו משרד בטחון פנים. ולצידם משרדים רבים נוספים העוסקים בחינוך, רווחה, תעסוקה, שיכון, בריאות וכיו"ב.
בשנים האחרונות ישנה הכרה הולכת וגוברת בדבר החשיבות של מרכיבי השירות האזרחי. כך מוקם "כח משימה לאומי לקידום החינוך בישראל". אירועי האלימות האזרחית לאחרונה מצביעים על הצורך בהקצאת מאמצים ומשאבים להגברת בטחון הפנים, לצד טיפול משמעותי בהיבטים של חינוך ורווחה. לצד מציאות הכרחית של "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ" (דברים כג, י) התוקף מבחוץ, יש צורך להקפיד על פעולות בתוך המחנה: פעולות ענישת עבריינים "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", שילוח טמאים מן המחנה (פרשת נשא פרק ה), במטרה להבטיח מצב של "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).
אלו ואלו משרתים בצבא. האחד יוצא לצבא לשירות בטחון. האחר אינו פטור מצבא, כי אם בא לצבא, מגוייס לשירות אזרחי, הכולל מגוון שירותים לטובת הציבור: שירותי חינוך, שירותי רווחה, שירותי דת ועוד.
בשולי הדברים שתי הערות נוספות על שני סוגי השירות.
גיל השירות ומשכו: גיל השירות הצבאי הביטחוני של "יוצאי הצבא" הינו מגיל 20 ומעלה, ולא נקצב גיל לשחרור מהצבא. בפשטות אין מדובר בשירות מתמשך, אלא בכוננות מתמדת לגיוס מילואים בעת הצורך. לעומת זאת השירות הצבאי האזרחי של "באי הצבא" מתחיל בגין 30, דבר המבטיח אנשים בוגרים ומנוסים יותר. ישנו גיל פרישה מחייב, גיל 50 המבטיח כי לא יישארו בשירות אנשים שאינם בשיא כוחם או שתפקודם נשחק במשך השנים, שהרי בשירות של הלוויים מדובר בשירות מתמשך בין אם במקדש ובין אם במשימות לאומיות אחרות (חינוך, עיר מקלט וכיו"ב).
לעבודה ולמלאכה: במוסכמות החברה התעשייתית המודרנית, בין אם זו הקפיטליסטית ובין אם הקומוניסטית, האדם הוא כוח עבודה. כשם שמנוע נמדד על פי כוחות סוס, במשרדים ובחברות ישנה מחלקת "כוח אדם". וישנן חברות של כוח אדם. האדם נמדד ככוח יצרני, וערכו נמדד על פי תוצר גולמי לנפש. התוכנית הכלכלית להבראת המשק מתיימרת להעביר אנשים מהשירות הציבורי למגזר הפרטי היצרני.
באתוס בו אדם נמדד על פי כושר הייצור שלו, מתמעט ערכם של מורים ובמיוחד במקצועות הומאניים, ובוודאי עובד מועצה דתית או משרת בקודש אינו נחשב "עובד".
והנה, התורה מקפידה לציין כי בני הלויים עושים עבודה "זאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבא צָבָא בַּעֲבדַת אהֶל מוֹעֵד" (במדבר ח, כד), ולא רק עבודה כי אם גם מלאכה - "כָּל-בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, ב)
** חמי אבנרי-עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה יהדות ומדינה, בית מורשה ירושלים