במשנה, נאמר: "הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו - מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".
בגמרא מבואר שמדובר באוכל פירות גינוסר המתוקים. נחלקו הראשונים בהסבר הדין, לדעת התוספות מדובר פירות מתוקים ובגלל שנשאר מתיקות גדולה בפיו אוכל מליח והפת טפלה מפני שאינה באה אלא בגלל המליח.
ושיטת רש"י (עפ"י הב"ח) שפירות גינוסר המתוקים נאכלים עם הפת, מפני מתיקותם ולכן נפטרים בברכת הפירות.
ההבדל בין השיטות הוא אם אכל דג מלוח עם פת מפני מליחותו ולא אכל קודם פירות מתוקים לדעת רש"י אין הפת נפטרת כיון שהפת טפלה רק לפירות גינוסר ואילו לתוספות מברך על המליח.
המשנ"ב הכריע (ריב ס"ק ג) כרש"י שהפת טפלה רק שהיה מוכרח לאכול אותה מפני שאכל קודם דבר מתוק.
וכל זה בפת מפני חשיבותה שאינה בטלה אלא לפירות מתוקים וכפי שהתבאר.
המחבר פסק (ריב,א): "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. וכתב הרמ"א שאם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה על קיבה ריקה, מברך על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג) שמפאת ספק ברכות אין לאכול טפל תחילה.
המשנ"ב (קסח, ס"ק מה) כתב שהעיקר פוטר את הטפל, דווקא שבעת אפייה נאפים ביחד, אבל אם אפה עוגיה לבד ואח"כ מניח עליה מלמעלה מרקחת, אין נעשית המרקחת טפילה למאפה, וכוונתו לאכול שניהם. וצריך לברך גם על המרקחת וגם על העוגיה. ולכן לדעת המשנ"ב כל שהעוגה עבה ואינה באה רק לתפוס את האוכל כדי שהידיים לא יתלכלכו, צריך לברך הן על העוגיה והן על המרקחת. ולכן לדעת המשנ"ב בגלידה קאסטה יברך שתי ברכות, אחת על הגלידה, ואחת על העוגיה.
ולכן בגלידה קאסטה עפ"י המשנ"ב יברך שתי ברכות, כיון ששתי הביסקוויטים הם באיכות, ואינם נפטרים בברכת הגלידה. ובגביע גלידה שכל כוונת הגביע אינה לשביעה אלא שלא יתלכלך בידיו יברך על הגלידה ופוטר את הגביע.
מנגד בשארית יוסף (ח"ג ריב,ג-ד) חזר בו ממה שפסק בילקוט יוסף, וכתב שאם רוצה לאכול רק את הגלידה יברך שהכל ופוטר את הביסקוויטים ואם רעב קצת ורוצה לאכול גם את הביסקוויטים מברך בורא מיני מזונות ופוטר את הגלידה. ועל גלידה בגביע אינו מברך על הגביע אף אם נשאר הגביע בסוף אוכלו לבדו.
במשנה נחלקו ר' טרפון וחכמים, מה מברך מי ששותה מים לצמאו. הגמרא מדייקת שצריך לברך דווקא מי ששותה לצמאו. אולם אם שותה מטעם אחר, כגון שנתקע אוכל בגרונו פטור מברכה. ומדייקים תוספות שדווקא שותה מים פטור מברכה, לפי שאין נהנה מן המים, אבל מי ששותה משקים אחרים, כיון שנהנה משתייתם צריך לברך. מה דינו של השותה מים כדי להעביר את המאכל מגרונו? מאיזה ברכה נפטר, שיטת רב עמרם שנפטר רק מהברכה הראשונה ואילו שיטת ר' משה שפטור הן מברכה שלפניו והן מברכה שאחריו.
המחבר (רד,ז) פסק כר' משה שאם שותה מים להעביר את האוכל שנתקע בגרונו, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
וכתב ערוך השולחן (רד ס"ק יח) שהשותה מים להטעים איזה רפואה מרה או מלוחה וכיוצא בזה אין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו משום שבמים אין שום טעם. אבל במשקים אחרים צריך ברכה לפניו ואחריו.
לכן מי שבזמן בליעת תרופה שותה מים פטור מברכה, אך אם שותה קולה או משקה ממותק אחר, כדי לבלוע את התרופה צריך לברך תחילה וסוף.