הגמרא דנה בגדרי פת הבאה בכסנין, ומביאה ראיה ששמואל ברך המוציא על לחמניות. ומסבירה הגמרא שאם קבע עליהם סעודה ברכתו המוציא ואם לא מברך בורא מיני מזונות.
נחלקו רש"י ותוספות בטיבם של לחמניות אלו. שיטת רש"י עפ"י ביאורו של הבית יוסף (קסח) שלחמניות אלו בלילתן עבה. והקשו תוספות על רש"י שלחמניות אלו ברכתן המוציא גם אם לא קבע סעודה. ולכן תוספות סוברים שלחמניות אלו שמברכים עליהם המוציא, רק אם קבע סעודה, אלו לחמניות שבלילתן רכה.
להלכה המחבר פסק (קסח,ח) כתוספות שאם זו בלילה רכה מברך המוציא רק אם קובע סעודה על לחמניות אלו. אמנם הט"ז העלה שאין לקבוע סעודה על לחמניות אלו שבלילתן רכה.
לכן לחמניות מתוקות שרוב הכנתם עם מים ברכתם המוציא, אך אם הם נילושו ברוב מיני מתיקה ברכתם מזונות. ואם קובע עליהם סעודה מברך המוציא. ושיעור קביעת סעודה פסק המשנ"ב (קסח ס"ק כד) שמעיקר הדין, הוא שיעור שבני אדם שבעים ממנו ורגילים לקבוע עליו ארוחה. ולכן לחמניות מתוקות הנקראות לחמניות מזונות אם אוכל אותן בסעודת חתונה, בזמן טיסה וכדו' יש לברך עליהן המוציא, כיון שקובע עליהן סעודה.
המשנה מלמדת שאם הסבו בסעודה, אחד מברך על הפת בשביל כולם. על כך הגמרא מקשה מתוספתא שמשמע ממנה, שאם ישבו לאכול אחד מברך לכולם ואין צורך שיסבו. הגמרא מעמידה שהדין, ישבו אחד מברך לכולם, חל רק שקבעו מתחילה מקום לשבת אולם, אם ישבו מאליהם במקום אחד אינו נחשב קביעות שאחד יברך בשביל כולם.
וכתבו תוספות שכיום ישיבה ליד השולחן נחשבת כהסבה שלהם.
להלכה השו"ע (ריג,א) פסק כתוספות שישיבה שלנו נחשבת כמו הסיבה שלהם; ולכן אנו שאין לנו הסבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים. שבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם; ושלא בישיבה, אפילו בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו.
והרמ"א פסק עפ"י הראב"ד שבכל הדברים אין מועיל הסבה ולכן נהגו עכשיו בפירות, שכל אחד מברך לעצמו.
וכתב המשנ"ב (ריג, ס"ק יב) שכיום נראה ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו, כמעט בשום דבר מאכל, אף שהוא נגד הדין. והטעם כיון שאין הכל בקיאים להתכוין לצאת ולהוציא ידי חובה.