רעיון דומה מצוי במאמר חז"ל: "אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ותינוקות" (ב"ב יב ב). מאמר זה תמוה, מה לנבואה העליונה אצל ילדים ולשוטים?! הפתרון נעוץ במרכזיוּתו של הדמיון בנבואה (רמב"ם במו"נ). הנביא קולט את נבואתו בעזרת כלי הדמיון. הדמיון פורץ את גבולות המחשבה הבנאלית ומרקיע לשחקים. הדמיון הוא סגולתם של הילדים, לכן הם יותר קרובים לנבואה. וכך מפרש המהר"ל (חידו' אגדות שם): "התינוק שאיננו פועל בשכלו, מקבלת הנפש המדמה שלו עתידות מעליונים. מאחר שאינו פועל בשכלו והוא תמים, מקבלת הנפש המדמה את העתידות. אבל [המבוגר] הפועל בשכלו, אין נפשו המדמה פנויה לקבל ידיעות...". מעלתם של הילדים היא הדמיון והחלום. "החלום - אחד משישים לנבואה" (ברכות נז ב). החלום צופה את פני העתיד, ללא כניעה לתכתיבי ההווה. מעלתם של הילדים היא התמימוּת, שאיננה מכירה בגבולות המציאות שסבורים המבוגרים שהם קבועים לנצח. מעלתם היא השאיפה שאיננה מתחשבת במגבלות המוכרות.
ילדים חולמים. אסור ללעוג, אסור לזלזל, אסור לבטל. חברת המבוגרים דחוסה בעכשוויסטים מפוקחים, היא רוויה ציניוּת. חלומם של הילדים הוא הגשר אל עתיד טוב יותר, הוא התנוצצות של הנבואה שאיננה כבולה במיצרים.