ר' יוחנן מלמד שכל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. המקור לדבריו הוא הפסוק בישעיהו (א,טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"
בניגוד לכך בירושלמי בגיטין (פרק ה הלכה ט) נאמר: "שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני? אמר הקדוש ברוך הוא, וכי הוא מברכך, אני מברכך, שנאמר ואני אברכם" משמע כהן שרצח נושא את כפיו.
נחלקו הראשונים האם כהן שעשה תשובה יכול לישא את כפיו? הגהות מיימונית (פרק ט"ו מהלכות תפלה), ור' יצחק מוינה בעל האור זרוע (ח"ב תיב), כתבו שדווקא רוצח שאינו חוזר בתשובה, אסור לישא את כפיו. ובכך הסבירו מחלוקת הירושלמי והבבלי. שהירושלמי דן במי שעשה תשובה, והבבלי דיבר בכהן שלא עשה תשובה.
אבל הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות תפלה הלכה ג) כתב, שאע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו, וביאר הכסף משנה שהרמב"ם מפרש את הירושלמי שיש רק רינון שהוא שופך דמים, אבל כשידוע שהרג את הנפש בודאות, לא ישא כפיו.
להלכה המחבר ( קכח,לה) פסק כרמב"ם שאם עשה תשובה אינו מועיל והרמ"א הקל שיכול לברך את העם שלא תנעל דלת בפני הכהנים.
כהן שהרג נפש בתאונה האם רשאי לשאת את כפיו? כתב ביחווה דעת (ח"ה טז) שאם לא היתה כל רשלנות מצידו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי, קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, באופן שהדבר היה באונס גמור, יש להקל אם הכהן הנהג שת אל לבו על דבר התקלה שיצאה מתחת ידו, ושב בתשובה, וקיבל עליו שיתנהג בדרכי התשובה ככל אשר יורוהו חכמי ישראל, על שגרם לאיבוד נפש בישראל.
רב חנין משמו ר' חנינא אומר שכל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם. ועל דבריו מקשה הגמרא מדברי ר' יוחנן שכל המאריך בתפילה בא לידי כאב לב. ומסקנת הגמרא שיש להאריך בתפילה אך אין לעיין בתפילה.
תוספות מקשים מגמרא במסכת בבא בתרא שם משמע שעיון תפילה הוא דבר טוב. וכן נאמר במסכת שבת (קכז) שעיון תפילה הוא אחד מהדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא.
ומחדשים תוספות שיש שני סוגי עיון תפילה האחד שלילי שמצפה שתעשה בקשתו ועיון תפילה חיובי שמכוון להתפלל בכוונה יתרה.
וכתב השולחן ערוך (צח,ה): "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתו כיון שכוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם (שע"י כך מפשפשים במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו".