רב חסדא מחדש שיש לומר תפילת הדרך משעה שמהלך בדרך. ואחר כך מברר דבריו ואומר 'עד פרסה'
נחלקו בגדר זה של עד פרסה רש"י ובה"ג. שיטת רש"י סובר את תפילת הדרך ניתן לבקש רק בפרסה הראשונה אולם לאחר שהלך פרסה עבר זמנה של תפילה זו. והסבר לשיטת רש"י, נמצא במאירי שתפילת הדרך היא כמי שנמלך בקונו. לדעת רש"י תפילת הדרך היא נטילת רשות מהקב"ה וזה שייך רק בפרסה הראשונה.
מנגד שיטת בה"ג חובת התפילה רק כאשר הולך פרסה. בפחות מפרסה אין צורך להתפלל. ולשיטתו תפילת הדרך תוקנה בגלל הסכנה שבדרכים.
להלכה פסק המחבר (קי,ז) כבה"ג שאין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה אינו אומרה עם ברכה. ויכול לאומרה כל עוד הוא בדרך ובלבד שלא הגיע למרחק פרסה ממחוז חפצו. והרמ"א חשש לרש"י וכתב שלכתחילה יאמר תפילה זו בפרסה ראשונה.
נחלקו האחרונים איך משערים את הפרסה, האם זהו שיעור זמן או מרחק?
דעת המשנ"ב (קי, ס"ק ל) שאין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה. היינו לדעתו הגדר לפרסה הוא מרחק. וביביע אומר (ח"א יג) נטה לפסוק ששיעור פרסה הוא זמן, ואינו מברך אם אינו נמצא בדרך שיעור של שבעים ושתיים דקות.
אולם נראה שיש להכריע לברך, אף על דרך שהיא פחות משבעים ושתים דקות כיון שלפי פסק המשנ"ב (קי,ל) אם מוחזק לנו במקום מסוים שהוא מקום סכנה, יש לברך תפילת הדרך, בכל אופן אף אם אין פרסה. וכיום לצערנו הדרכים נחשבות כמקום סכנה.
אביו של שמואל, וכן ולוי, נהגו שכאשר יצאו לדרך היו מקדימים להתפלל. ולאחר זמן כאשר הגיע זמן קריאת שמע, קראו ק"ש. ולשיטתם עדיף להתפלל מעומד מאשר לסמוך גאולה לתפילה. מנגד סובר רבי שמעון בן אלעזר שסמיכת גאולה לתפילה עדיף. ורב אשי מעיד שלא ראה את רבנן הקשישים נוהגים כאביו של שמואל ולוי.
רש"י הסביר את מנהג זה שהקדימו אף לעמוד השחר. משמע לדעתו יוצאים בתפילת שחרית בשעת הדחק אף שעדיין אינו יום.
תוספות חלקו על רש"י, וסוברים שלא ניתן להתפלל שחרית כל כך מוקדם. ולכן יש לפרש שהתפללו אחר עמוד השחר והקדימו תפילתם להנץ החמה.
להלכה השו"ע (פט,ח) כאביו של שמואל, שעדיף להתפלל מעומד בכוונה, מאשר לסמוך גאולה לתפילה. ותחילת הזמן פסק כתוספות שבשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל רק משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה.