במשנה נאמר שנשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפילה במזוזה וברכת המזון.
נחלקו רש" ותוספות מי הוא הקטן שפטור מק"ש.
שיטת רש"י מדובר בקטן שהגיע לחינוך. שקטן שלא הגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו, כיון שאינו מצוי בדרך כלל, בזמן ק"ש שחרית וערבית ליד אביו.
מנגד שיטת תוספות שיש חיוב חינוך אף בקטן שלא הגיע לחינוך. סברתם כיון שנאמר בגמרא במסכת סוכה, שקטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש. ותשובת רש"י לקושיה זו ששם נאמר על דרך של להרגיל במצוות ולא על דרך החיוב.
להלכה המחבר (ע,ב) הביא את דעת ר"ת ורש"י. ואעפ"י שמסתבר כרש"י וכן הוכיח הגר"א, כתב שראוי לנהוג כר"ת. וגיל חינוך כתב המשנ"ב שהוא מגיל שש-שבע. והעיר הב"ח שאם הוא בן י"ב שנה גם לשיטת רש"י הוטל על אביו לחנכו. ופסק המשנ"ב (ע,ז) עפ"י הגמרא, שכל שיודע לדבר אביו מלמדו פסוק "שמע ישראל", אפילו שלא בזמן קריאת שמע.
נשים חייבות בברכת המזון כיון שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמא. בגמרא הסתפקו האם חייבות מהתורה או מדרבנן. בצדדי הפטור מהתורה נאמרו מספר הסברים. שיטת רש"י שנשים לא נטלו חלק בארץ ולמרות שגם כהנים לא נטלו חלק היה להם ערי מגרש וכן קבלו תרומות ומעשרות. שיטת תוספות שפטורות מהתורה כיון שיש חיוב לומר בברכת הארץ על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ונשים אינן לא בברית ולא חייבות בלימוד תורה.
במסקנת הסוגיה נחלקו הפוסקים. שיטת הרשב"א שלמסקנה נשים חייבות מהתורה ושיטת הרא"ש ורמב"ם שהדבר נשאר בגדר ספק. ואילו שיטת תלמידי ר' יונה שלמסקנה חיוב נשים בברכת המזון הוא מדרבנן.
להלכה המחבר (קפו,א) כתב שהדבר נשאר בגדר ספק אם נשים חייבות מהתורה או מדרבנן ועל כן אין מוציאות אלא למי שחיובו מדרבנן. ולכן כתב רע"א שאישה יכולה להוציא איש שאכל כדי שביעה ויש לו ספק אם כבר בירך. וכן כתב המשנ"ב (בביאור הלכה ד"ה אלא מדרבנן) שכיון שיש הרבה ראשונים הסוברים שמסקנת הסוגיה שנשים חייבות בברכת המזון מהתורה. ניתן לסמוך על האחרונים המצריכים לאישה לחזור ולברך אם יש לה ספק אם ברכה ברכת המזון. כדין כל ספק מהתורה שהולכים בו לחומרה.