בגמרא נאמר שאין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, אך אם התחילו אין מפסיקים.
ר' יונה מחדש בשם מורו שבקריאת שמע של ערבית ניתן להוציא סמוך לקריאתה כיון שזמנה כל הלילה. בדרך דומה הלך המאירי שגרס בגמרא: "שאין מוציאין את המת סמוך לתפילת המנחה" והטעם כיון שזמנה עד שקיעת החמה ואילו תפילת שחרית זמנה עד חצות.
הרמב"ם סתם בדבריו ולא חילק בין קריאת שמע של ערבית לשל שחרית.
להלכה המחבר בהלכות קריאת שמע (עב,ב) אחז את לשון הרמב"ם ולא חילק בין קריאת שמע של ערבית לשל שחרית. בהלכות אבלות הרמ"א (שנח,ב) הביא את שתי הדיעות.
המשנ"ב (עב,ו) פסק שיש להקל בקריאת שמע של ערבית ולהתחיל את הקבורה אף אם אין שהות לגמור את הקבורה קודם שיגיע זמן קריאת שמע. כיון שאם לא יקברנו היום יעבור על בל תלין. ואף שיכול לקברו בלילה אחר שיקרא ק"ש ויתפלל, בכל אופן יעבור על מצוות עשה של, קבור תקברנו ביום ההוא.
רב יהודה בשם רב, מלמדנו שהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מפני שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד הקב"ה.
נחלקו הראשונים מהי המציאות המדוברת. הרמב"ם לא גרס המוצא כלאים "בבגדו" ולכן פסק שהרואה כלאים של תורה על חבירו קופץ וקורעו מעליו, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. והחידוש בדבריו שאפילו חברו שוגג יש חובה להוריד את הכלאים מעליו. והסביר בעל 'העיניים למשפט' שחובה זו מדין מצוות תוכחה.
מנגד שיטת הרא"ש (הלכות כלאים ו) שאם חברו שוגג אין חובה לקרוע בגדיו מעליו. וישתוק ויחכה עד שיגיע חברו לביתו. וסברת הרא"ש שכיון שחברו שוגג אינו נקרא מעשה וזהו בגדר של שב ואל תעשה הנדחה מפני כבוד הבריות.
להלכה המחבר (יו"ד שג,א) פסק את שיטת הרמב"ם ואילו הרמ"א כתב את שיטת הרא"ש שאם האדם הלבוש בבגדי כלאים שוגג, אין לומר לו בשוק, אלא להמתן עד שיגיע לביתו.
ולכן פסק המשנ"ב (יג,ט) שמי שנפסקה לו ציצית ברשות הרבים בשבת ונפסלה. אך נשארו חוטים כשרים, שדעתו להשתמש בהם, שחשובים כמשא בפני עצמן, ולכן אינם בטלים לגבי הבגד. חייב לפשוט את הבגד, שכיון שאיסור טלטול הציציות ברשות הרבים בשבת, הוא מן התורה, אינו נדחה מפני כבוד הבריות.