בגמרא מובאים דבריו של ריב"ל שיש חשיבות לכך שלא יהא דבר מפריד בין המתפלל לבין הקיר. מהם הדברים החוצצים? תוספות מצמצמים דין זה רק לדברים שאינם קבועים כגון, מיטה וכסא. אך הדברים הקבועים כגון, ארון אינם חוצצים. בניגוד לכך, האבודרהם (עמוד צא) מביא בשם הרמב"ם (תשובות מהד' פריימן סי' כ) שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא, כדי שלא יהא לפניו דבר שמבטל את כוונתו. והבגדים המצויירים אע"פ שאינם בולטים אין נכון להתפלל כנגדם, מהטעם שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו. וכתב הרמב"ם: "ואנחנו עוצמים עינינו בתפלה, כשמזדמן לנו זה, בין אם פרוכת או קיר מצויר".
למעשה המחבר (צ,כא) פסק גם כתוספות שצריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לקיר. ושדבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים. וכתבו האחרונים (ט"ז) שכל מה שצורך תפילה אפילו גדול הרבה אינו נחשב חציצה. וכן פסק (צ,כג) המחבר כרמב"ם, שהבגדים המצויירים, אע"פ שאינם בולטים אין נכון להתפלל כנגדם. לכן כיום טוב שכל מתפלל ישים אל ליבו שלא להגיע לתפילה, עם חולצה שיש עליה כיתוב לא שגרתי, העלול להסיח את דעת המתפללים האחרים מתפילתם.
אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא - טורפין לו תפלתו בפניו. שנאמר: (איוב יח): "טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ". ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. מהו הטעם לאיסור היציאה מבית הכנסת לפני חברו?
התוספות (ו.) כותבים שהמדובר בבית כנסת בשדה ובלילה וטעם הדין החשש מפני סכנה. ונראה שנקטו את הפסוק הראשון בדברי אבא בנימין, טורף נפשו בכפו. אולם הביאו ששיטת ר"י, לחכות גם ביום וגם לבית כנסת שבעיר. וכן נקט ר' יונה שהדין קיים גם בבתי כנסיות שבעיר, כיון שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפלה תפלתו מתבלבלת. ולפי דרכו טעם הדין הוא הפסוק השני בדברי אבא בנימין סילוק השכינה. וכתב ר' יונה שחייב להמתין רק עם מאריך בתפילה אך לא אם מאריך בבקשות ותחנונים.
להלכה המחבר (צ,טו) פסק את שיטת תוספות שיש חובה להמתין בבית כנסת שבשדה וכן בתפילת הלילה אף אם היא בעיר. והרמ"א פסק את שיטת הר"י שיש חובה לחכות גם בבית כנסת שבעיר אף אם מתפלל ביום.