ר' יהושע בן לוי אומר, שאין אומרים בפני המת, אלא דבריו של מת. בגמרא יש שתי לשונות. הראשונה מעמידה את דברי ריב"ל רק בדברי תורה. ואילו הלשון השניה מרחיבה איסור זה, גם לשאר דברים. הרי"ף (יא.בדפיו) פסק בשם רב האי גאון שנהגו כלשון ראשון שאסור לדבר רק בדברי תורה של המת. ונראה שיסוד האיסור הוא מדין לועג לרש. המאירי פסק כלשון השניה, ובדבריו עולה יסוד אחר והוא שמטרתו של האיסור היא שבני אדם העומדים לפני המת, ידברו רק על צרכי המת וקבורתו או יספרו שם בדרך של תוכחת עניני המיתה.
המחבר (יו"ד שדמ,טז) פסק שמותר לדבר בפני המת מילי דעלמא ואסור רק דברי תורה. נחלקו האחרונים האם אסור לדבר בדברי תורה שאינם לכבוד המת מחוץ לארבע אמות של המת. דעת הש"ך (שדמ,יא) שיש לאסור לדבר בדברי תורה חוץ לארבע אמותיו של מת. ודעת הגר"א (שדמ,ח) להקל בדבר. ולכן למעשה נוהגים,שהספד וצידוק הדין ותוכחות וכיוצא באלו דברים, כולם נקראים דברים של מת ומותר לאומרן בתוך ד' אמותיו של מת. ועניית אמן וכדומה אומרים רק מחוץ לד' אמותיו של מת.