במשנה נחלקו התנאים אמתי מסתיים זמן קריאת שמע של ערבית. בגמרא להלן (ח:) נפסקה שיטתו של ר"ג, שסוף זמן ק"ש הוא עד שיעלה עמוד השחר.
נחלקו הראשונים, בביאור היחס בין שיטת חכמים הסוברים עד חצות, לשיטת ר"ג הסבור שניתן לקרוא עד שיעלה עמוד השחר.
הרמב"ם (הלכות ק"ש א,ט) והסמ"ג מפרשים, שמה אמרו חכמים עד חצות משום סייג, מוסכם גם על ר"ג. ונחלקו ר"ג וחכמים, בדיעבד היכן שלא קרא קודם חצות. חכמים סוברים, שאע"ג שעדיין זהו זמן שכיבה, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משום סייג. ור"ג חולק וטוען שרשאי לקרוא עד עלות השחר. ונפסק כר"ג.
לעומתם הרשב"א והרא"ש, מבארים שמחלוקת ר"ג וחכמים, היא לענין הסייג. ונפסק כדעת ר"ג, שאין צריך בק"ש של ערבית לעשות סייג.
המחבר (רלה,ג) פסק כרמב"ם. ולכן המאחר לקרוא אחר חצות נחשב כעובר על דברי חכמים. השאגת אריה (סימן ד) נטה לפסוק כרא"ש. הביאור הלכה (רלה, ד"ה וזמנה) פסק שבשעת הדחק, כגון שמלמד לאחרים ואינו יכול לקרוא קודם חצות, רשאי לסמוך על השיטות המאפשרות לאחר את זמן קריאת שמע, אחר חצות.