ח"כ אורלב בסך הכל לא פרש מהממשלה בזמן שבוחרי האיחוד הלאומי חשבו שהוא היה צריך לפרוש, ובגלל זה הם הפריעו לו לדבר בהפגנת הימין. האלוף שטרן בסך הכל החליט (בעיתוי גרוע, ובהתנהלות לא חכמה במיוחד) לפזר את ההסדרניקים בשלוש מחלקות במקום לרכז אותם במחלקה אחת, אבל מייד הואשם בפירוק ישיבות ההסדר. יהושע מור יוסף בסך הכל עזב את מועצת יש"ע לטובת דוברות שר החוץ אבל מייד ידעו לומר עליו שהוא בכלל תומך בנסיגה מוחלטת לקווי 67, לא פחות. פנחס ולרשטיין בסך הכל כתב לתושבים שלו שהוא מוכן לשבת בכלא על אי ציות לחוק הפינוי אבל מאז אותו מכתב, הוא נדרש מידי יום להבהיר שהוא לא קרא לסירוב פקודה בצה"ל, וגם לא לאלימות.
הויכוחים הפנימיים במחנה הימין מאבדים סבלנות במהירות מדאיגה, ומתחילים להראות כמו מלחמת טוקבקים עצבנית. זה כבר לא רק 'התשקורת העוינת' שמכלילה ומעוותת, זה האנשים בבית שצובעים כל עמדה בשחור ולבן, מדביקים תוויות על כל אדם, ומסמנים כל אחד שנמצא מילימטר שמאלה מהם כאויב. מי שמתנגד לסירוב פקודה הוא שמאלן, מי שמדבר על התחברות והתנחלות בלבבות הוא מתרפס ויפה נפש, ומי שמעז לחשוב אחרת מרב פלוני, הוא בכלל כופר גמור.
חברים, קחו כוס מים והירגעו. החיים הם לא סטיקר, אז תנו קצת מקום למורכבות. אפשר להתנגד בנחרצות לתוכנית ההתנתקות ובכל זאת למתוח ביקורת על דרכי המאבק. אפשר להיות דתי וימני פנאט ובכל זאת להתנגד לסירוב פקודה, אפשר לחשוב אחרת מהרב אליושיב ואפילו מרב אברום ועדיין להיקרא רב, ואפשר אפילו להעריך את ההסדרניקים ובכל זאת לחשוב על שינויים באופן השירות הצבאי שלהם. מי שמעיף החוצה כל מי שיש לו דעה קצת מורכבת, לא יכול לצעוק כל היום שרוב העם אתו. 'הרוב נגד ההתנתקות' הוא רוב אמיתי, אבל הוא לא מורכב רק מחטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, תלמידי ישיבות וקוראי 'בשבע'. בתוך הרוב הגדול הזה יש הרבה צבעים וגוונים ומותר גם להם לבוא לידי ביטוי. לא כולם חייבים להדביק כל סטיקר שמוציא איתמר בן גביר, ולחתום על כל עצומה שמארגן נעם ליבנת. מי שרוצה להוביל שילמד להכיל.