שלום,
בתי בת 20, שרתה שנה אחת בשרות לאומי קרוב למקום מגורים.
מאז היא כמעט שנה וחצי בבית. בזמן זה עשתה מבחן פסיכומטרי.
היא לא מוכנה להגיד מה התוצאה, אמרה רק שהיא לא מרוצה.
בשירות לאומי היתה אצל גרפולוגית לקבל כיוון לגבי לימודים.
אין לבתי קשר עם בנות כיתתה, כי מכתחילה הקשר לא היה עמוק.
היא מעבירה את הזמן בין מחשב לטלויזיה, אופה לקראת סוף שבוע(אפיה זה כמו ריפוי בעיסוק עבורה).
היא לא מוכנה לדבר על נושא לימודים או עבודה. ניסיתי כמה
פעמים לדבר איתה, אבל זה נגמר ב"תעזבי אותי". אני יודעת
א) קשה לה להחליט, ב) היא מפחדת לצאת ללימודים רחוק מהבית
(פעם נפתחה קצת ואמרה בבכי אבל את לא מבינה, קשה לי לצאת
מהבית, כי לא הייתי עף פעם מחוץ לבית לבד).
כשהצאתי לה להרשם באוניברסיטה קרוב לבית וללמוד לתואר
ראשון אפילו מקצוע שהיא לא ממש אוהבת, רק כדי לצאת
מהבית קצת, היא השיבה, שלא מעויינת.ככה עובר חודש ועוד חודש. הצעתי לה גם ללכת לייעוץ והיא ממש נעלבה, מה פתאום ייעוץ. גם האחים הנשויים לא מצליחים לדובב אותה. מה לעשות?
תודה מראש, תמר
תשובה
שלום רב, למרבה הצער מדובר בבעייה של רבים של חרדה חברתית, סגירות, דימוי עצמי נמוך וקושי בפרידה וביציאה לעצמאות. תנסו להסביר לה, בעדינות וברגישות, כדי שלא תיעלב, אך בנחישות ועקשנות שיש לה בעייה וצריך לטפל בה. במידה והיא מתנגדת, תפנו אתם ליעוץ כהורים, בידיעתה כמובן. בהצלחה.