אני אוהב ללמוד גמרא. אמנם, לא כל פעם שאני נכנס לבית המדרש אני נמשך מעצמי אל הגמרא. אבל, אני אוהב מאוד מאוד ללמוד גמרא. פעם שאל אותי הורה לילד בגיל תיכון, מה לעשות עם הבן שלו. 'מה הבעיה' שאלתי. 'הבעיה', ענה לי האב המודאג, 'שהוא שונא גמרא'. 'אתה מבין', הוסיף האב, 'מכל המקצועות המשעממים שהוא לומד בבית הספר מה המקצוע שהוא שונא? גמרא! זה אוכל אותי, אני באמת לא יודע מה לעשות'.
רציתי לענות לו תשובה חריפה, בסוף החלטתי להתאפק ולהסתפק בהצעה מעשית. שנה מאוחר יותר המצב כבר היה שונה. לבחור היה מחנך חדש שפתח בפניו עולמות חדשים בלימוד הגמרא. העולמות הללו עוררו בליבו של הבחור רגשות של סיפוק ואתגר. אז, כשפגשתי את האב כבר לא התאפקתי. 'אתה יודע מה רציתי לומר לך לפני שנה, כשדיברנו על הבן שלך. רציתי להגיד שאם הייתי לומד את הגמרא שהוא לומד גם אני הייתי שונא אותה'.
יש קסם מופלא בתוך הגמרא. קסם שמשך במשך מאות שנים מליוני יהודים מכל סוג וגוון. קסם שמושך עד היום אנשי עמל לקום מוקדם, או ללכת לישון מאוחר, כדי להספיק וללמוד דף יומי. קסם שגורם ללא מעט אנשים לוותר על החופש של יום שישי ולהשקיע אותו בלימוד.
הבעיה היא שמקור הקסם הוא בתוכן ולא במסגרת. את הקסם לא ניתן למצוא במילים עצמן, אלא במשמעות שמאחוריהם. נכון, כדי להגיע אל התוכן צריך להבין את המסגרת אבל העיקר זה התוכן – המשמעות. מי שישקיע מאמץ רב בהבנת ה'מה' וייעצר לפני שהגיע לשלב של ה'למה', יהיה מאוד מתוסכל מהלימוד שלו.
אפשר להבין מה אביי אומר, בלי להבין את הסברא שלו. באותה מידה ניתן גם לנגן תוים אקראיים בלי להרכיב אותם למנגינה. המנגינה של הגמרא היא מנגינה מופלאה, בתנאי כמובן שיודעים לנגן אותה.
* * *
חשוב לדעת שהגמרא איננה אוסף של חוקים והלכות. הגמרא היא הפרוטוקול של הדיונים בבית המדרש. כשאנו לומדים גמרא אנו עוברים ב'מנהרת הזמן' היישר לבית המדרש של רבינא ורב אשי שבבבל. אנו לומדים ומתנצחים יחד איתם בבית מדרש ניצחי ועל זמני, בנסיון ללבן יחד את הסוגיא. הגרי"ד סולובייציק זצ"ל מתאר את בית המדרש העל זמני הזה בצורה ציורית וקולעת:
'כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס ביננו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, ר"ת משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, ר"ת מקשה, הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג.
כולם הם בחדרי הקטן יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב.
אין תלמוד תורה רק פעולה לימודית, אין עסק בדברי תורה רק עניין טכני… היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, התחברות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים יחד לפונדק היסטורי.'
* * *
כדי להאהיב את הגמרא אין צורך בסוגיות פיקנטיות על תינוק עם שני ראשים, או בחיפוש אחרי צדדים אקזוטיים בסוגיא. יש צורך בדבר אחד בלבד - להתמקד בתוכן ולא במסגרת. בשאלות היסוד ולא במקרים הנקודתיים. פרטי המקרה הנידון הינם המזלג והסכין שמשמשים אותנו בדרכנו אל הבשר; והבשר הוא הבנת היסודות של הדין, שהם חכמתו הנצחית של הבורא.
כשרב מלמד את סוגיית 'תקפו כהן' הוא צריך להתמקד בשאלה איך אנחנו מתייחסים לאדם שלוקח בכוח חפץ ששיך לו; מה יהיה הדין כשיש ספק האם החפץ שלו; והאם כשהלקיחה מתבצעת בהיתר הדין שונה. כיום הזכרון שיש לרוב התלמידים שלומדים את סוגית 'תקפו כהן' הוא מעשה עמום בבכור בהמה שכהן רוצה לקחת לעצמו.
אני אוהב גמרא. ואת הגמרא שאני אוהב כל אחד יאהב, אם הוא רק יכיר אותה.