"ישנו מקום אחד, רחוק רחוק, שאין לו כתובת מדויקת ואינו מופיע בשום מדריך לתייר, ובכל זאת רבים כל כך מגיעים מידי פעם לשעריו, לבד.

והמקום הוא סוף העולם. מי שלא הגיע לשם לפחות פעם בחייו, שיקום. מי לא הגיע לפחות פעם בחייו, עייף מהדרך, מחזיק בידיו שברי חלומות שנופצו, תקוות שנכזבו, ועל מסכת פניו הבעת תימהון אמיתית, איך הגעתי לכאן, איך לא ראיתי קודם, ואיך, בשם אלוהים, לא נזהרתי.

בדיוק לשם אני הגעתי, שואלת את עצמי ותוהה "איך הגעתי לכאן?! איך לא נזהרתי?!". הכרתי בחור. איכשהו תמיד זה מתחיל ב"הכרתי בחור". הוא היה גדול ממני בשנה, היינו ידידים מאוד טובים, מדברים הרבה שעות, על נושאים שעם חברות לעולם לא דברתי, נושאים עמוקים, אך גם שטותיים. העברנו שעות בדיבורים, דיברנו גם הרבה על מוות. הוא חווה אובדן לא אחד של מוות בחייו. זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לנושא המוות בצורה שכזו, ואם לומר את האמת, בהתחלה זה די הפחיד אותי. הבנתי שעומד בן אדם שבור מאחורי הדמות שהוא גיבש לעצמו, בנאדם סגור, שלא משתף את הסביבה בה שעובר עליו (ועובר עליו הרבה), לאט לאט התקרבנו מאוד, אני הייתי מספרת לו ה-כ-ל, והוא לא יכל לפתוח את מה שכל כך מציק לו. הבנתי אותו ונתתי לו את הזמן. יום אחד הוא סופסוף נפתח וסיפר לי מה כל כך מציק לו. ידעתי שהוא סובל, אך לצערי לא יכולתי לסייע לו מלבד להיות אוזן קשבת, אך שמחתי שהוא מרגיש סופסוף בנוח לספר לי. זה קירב אותנו יותר...

הוא אמר לי "אני אוהב אותך...!"

באותה תקופה עברתי משבר מאוד גדול, והוא היה יושב איתי עד השעות הקטנות של הלילה, רק כדי להוציא ממני חיוך, ואפילו הקטן ביותר. הוא תמך בי לאורך כל הדרך שעברתי, היה לי נורא קשה, והוא תמיד היה שם. במבט לאחור, היום כשאני חושבת על זה, כך בדיוק התחיל הקשר להפוך לתלות. תלות רגשית, כבר מעבר לאהבה.

בשלב מסוים של הקשר נודע לי שהוא יוצא עם בחורה נוספת.

בהתחלה הוא הכחיש, והידיעה הזו גרמה לי לחוסר אמון בו, אך לאחר זמן מה הוא הודה בפני שהדבר נכון. רציתי לקבור את עצמי באדמה, הרגשתי כל כך נבגדת. אך סלחתי לו, כי הייתי עיוורת, אז קראתי לזה "מאוהבת". היום אני יודעת שזה היה עיוורון, ולאו דווקא עיוורון מחוסר ידיעה ידעתי שמשהו פה לא בסדר, אך לא היה לי את האומץ לחתוך, נאחזתי בציפורניים בקשר שבסוף עלה לי במחיר השקט הנפשי. ידעתי שהקשר הזה הוא לא קשר תקין, אך "התמכרתי", ופשוט לא הייתי מסוגלת לסיים אותו.

חברות ניסו להאיר את עיניי, אך ללא הועיל. סירבתי לשמוע, סירבתי להאמין, וסלחתי לו. לאחר זמן מה, שבו הוא התנהג באדישות כל הזמן, ניהלנו שיחה ארוכה, והוא הבהיר שהקשר בינינו נגמר, אך הוא מאוד רוצה שנשאר ידידים, וכך היה. אך זה עדיין נתן לי תקווה שאולי יש עוד סיכוי. קיבלתי את כל מה שהוא היה אומר לי, רק שנמשיך להיות בקשר, כל סוג של קשר. הוא ידע שעדיין אהבתי אותו, והוא ניצל את החולשה שלי אליו, הייתי מבקשת סליחה על דברים שאני לא אשמה בהם בכלל, הכבוד העצמי שלי ירד, הייתי מתנהגת נורא, ידעתי שזה כל כך פסול, אך לא הייתי מסוגלת לסיים?

להפסיק את הקשר, לא יכולתי. הבנתי שהקשר הזה לא תקין, הרגשתי ממורמרת. מצד אחד אהבתי אותו כל כך והרגשתי כל כך תלויה בו, אך מצד שני סבלתי, סבלתי מאוד, הייתי מחפשת איפה רע לי רק כדי שתהיה לי סיבה לפגוש אותו ולשוחח. היינו רבים הרבה, הוא היה מוציא את כל הכעסים שלו, גם כשהוא היה במשבר רציתי לעזור לו והוא הרחיק אותי מעליו, והוא עשה זאת בצורה כואבת. הוא טוען שהוא יכול להסתדר לבד.

הייתה לי דילמה קשה מאוד, לא ידעתי מה לעשות, הבנתי כל כך הרבה זמן שהקשר הזה הורס אותי, אך לא יכולתי לסיים אותו, חברות מסביב אמרו לי כל כך הרבה פעמים, אך לא מצאתי את הכוחות לעשות זאת. עד שפגשתי באתר שלכם "חברים מקשיבים". העזתי והתקשרתי, בהתחלה לא ידעתי בכלל מה אני צריכה להגיד, ענה לי בחור שעד היום אני חייבת לו תודה על השיחה איתו, בזכות השיחה איתו עשיתי את הצעד הראשון להתנתקות ממנו. ידעתי שעומדת בפניי מלחמה לא קלה בין השכל לרגש. זו מלחמה לא קלה, והיו לי בה הרבה נפילות. אך עשיתי אותה! מהמחשבות הוא עדיין לא יצא לגמרי, אך גם זה יקרה בשלב מסוים.

לפעמים אני יושבת עם עצמי וחושבת "לא היה עדיף אם לא הייתי מכירה אותו?!" ואז אני חושבת על זה קצת יותר לעומק, והתשובה מתבהרת "לא! לא היה עדיף!" קל להסתכל על הדברים שהפסדנו, על הכוויות שנשארו, אך לא רק הפסדתי, גם הרווחתי. למדתי כל כך הרבה ממנו. למדתי להסתכל על החיים בצורה קצת אחרת, קצת יותר מחייכת. חברה שלי פעם דימתה לי את העניין ללידה, כל תשעת החודשים, הכאבים שבהם, זה הכנה לאושר שנקרא ילד, וגם בחיינו הקשרים שנפגענו מהם, הם בעצם הטרום לידה של הקשר האמיתי שלנו, הקשר עם בעלנו לעתיד בע"ה. היה לי נורא קשה, עד היום קשה לי, אך למדתי להסתכל על זה בצורה שונה, היום אני מעריכה את הדברים הטובים שהרווחתי מהקשר הזה, הקשר גם לימד אותי לעתיד, לא ללכת כעיוורת. למדתי לקחים, יש שיעורים בחיים שלומדים בדרך הקשה, אך חשוב לצאת מחוזקים.

היום אני כבר לא מאמינה שבאמת יש דבר כזה ידידות בין בנים ובנות. תמיד יש צד אחד שמצפה ושואף ליותר, אפילו אם לא מודים בזה, בתת מודע זה כל כך נכון. היום אני מבינה למה כל הזמן מדברים איתנו שחברויות בגיל ההתבגרות הם טעות, יש משהו כל כך אמיתי שעומד מאחורי זה.

יש אנשים שתקועים כך שנים. עומדים מול השערים, ידיהם מלאות בעברם, בשברי חלומם הקודמים, מחזיקים חזק חזק במה שהיה ונשבר, ומסרבים להרפות. יש כאלה שמתים כך מול השער, מאוכזבים, מרירים. אחרים בזמן הזה, מרחיבים את גבולות עולמם וממשיכים והולכים, וידיהם פנויות להחזיק בחדש, לקטוף פרח".

_______________________________________________

הכותבת ביקשה להישאר בעילום שם, ורק למסור את כתובת האימייל שלה- mail-2me@coolmail.co.il.

אתם מוזמנים להגיב או לשלוח לה ישירות.

נשמח לקבל מכם סיפורים אישיים משלכם או על הסובבים אתכם. מה שיהיה מתאים יפורסם באתר בעז"ה.

הפרק הראשון- סיפורים מן הגולשים 1

הפרק השני – סיפורים מן הגולשים 2