לפי פירוש זה, בשבת ראשונה נצטוו בני ישראל על השבת: "ראו כי ה' נתן לכם השבת.... שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז, כט). אף הם קיבלו וקיימו עליהם: "וישבתו העם ביום השביעי". כך עשו בשבת ראשונה, אבל רק "יצאו" למדבר - וכבר חטאו. ואף אתה, צא ולמד מה רב כוחו של יצר הרע, שאפילו דור יוצאי מצרים, שראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, לא יכלו לעמוד בפניו. אכן, חלק מהראשונים, בעיקר מבית מדרשם של חסידי אשכנז, סבורים שהחטא היה גדול יותרמכיוון שממקורות אחרים - וכבר מן התלמוד עצמו - עולה במפורש שכבר בשבת הראשונה חיללו בני ישראל את השבת!

וכך שנינו במסכת שבת (קיח, ע"ב): "אלמלי [=אילו] שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט". הסתירה שעולה לכאורה מן המקורות, הביאה את הראשונים להציע תירוצים שונים. כך, לדוגמא, מציע הפירוש המיוחס לר' יהודה החסיד לומר שאכן חיללו המבקשים את המן "במחשבה רעה" כבר בשבת הראשונה, אך חילול שיש עמו חיוב מיתה לא היה עד שבת שניה, במעשה המקושש. לפי פירוש אחר, היציאה ללקוט העידה רק על כוונה לחלל את השבת, אך מאחר שחפצם של מבקשי המן לא עלה בידם, ה"חילול" בפועל היה רק בשבת שניה.