נותרו לפחות שעתיים עד למועד עליית הנוסעים למטוס לקראת הטיסה לישראל. למרות זאת, העדיפה מינדי שפירא, כמנהגה הקבוע, להגיע בשעה מוקדמת. היא הסתובבה במסוף היציאה של נמל התעופה קנדי, כשהיא עורכת אי אלו קניות ומתארגנת לקראת המתנה שקטה ורגועה במשך השעתיים הבאות. היה רק סוג אחד של עוגיות בדוכן כתבי העת והיא רכשה אותן, יחד עם כתב עת עב כרס.
עד מהרה מצאה לה מקום ישיבה נוח על כורסה באולם ההמתנה ושקעה בקריאת מאמר בעתון. מזוית עינה הבחינה באשה בעלת חזות דתית ההולכת וקרבה אליה. גם לאה רוזן חפצה בשעה של שקט ושלווה לפני העליה למטוס ואף היא הצטיידה בעתון ובאותו סוג יחיד של עוגיות כשרות שניתן היה להשיג בדוכן העתונים.
לאה התיישבה במרחק שני מושבים ממינדי ועד מהרה שקעה אף היא בקריאת מאמר ארוך בעתון. בינתיים הונחה שקית של עוגיות כשרות במושב הפנוי בין שתי הנשים. מינדי הושיטה יד ונטלה את העוגיה הראשונה שלה. בעודה נתונה בלעיסה ובקריאה, הבחינה כיצד נשלחת ידה של לאה אל השקית שלה ואף נוטלת ממנה עוגיה.
"ניחא", חשבה לעצמה, "שתיקח, אבל איך אפשר לאכול אוכל השייך לזולת בלי לבקש רשות? טוב, אולי עשתה זאת בהיסח הדעת".
מינדי הושיטה יד ונטלה עוגיה נוספת, וראתה היטב כיצד נשלחת גם ידה של לאה אל השקית.
"זה כבר יותר מדי", החליטה מינדי. "פשוט אי אפשר להאמין עד כמה מגעת העזתם של בני אדם! אני מכירה את הטיפוסים האלו. הרי זה הטיפוס הנדחף לראש התור בחנות, אותו טיפוס המשתלט על מקום החנייה שלך. טוב, בסדר, מה איכפת לי... בודאי יש סיבה להתנהגות שכזו, אף כי נבצר מבינתי מה יכולה להיות אותה סיבה".
ידה של מינדי נשלחה הפעם קדימה מתוך מתח, מהול בקורטוב של רוח לחימה. אולם היא לא טעמה אפילו פרור אחד, היות וכל מעייניה היו נתונים בידיה של שכנתה זו. ואז, בשגרה טבעית בתכלית, כאילו היו אלה העוגיות שלה, הושטה ידה של לאה לעבר השקית, לנטילת עוגיה נוספת.
"הרי זה לא יאמן!" זעק קול פנימי בליבה של מינדי. "פשוט בל יתואר!" פעם או פעמיים, בטעות, אולי... אבל זה... זה כבר..."
בהציצה אל תוך השקית ההולכת ומתרוקנת הבחינה מינדי שנותרה לפליטה רק עוגיה אחת. מינדי נעצה עיניה בעתון, כשהיא מנסה להסתיר את המעקב שהיא מנהלת אחרי האשה שלצדה.
"עכשיו נראה מה היא תעשה", חשבה מינדי.
מינדי הצליחה בקושי לכלוא את זעמה בראותה את לאה מכניסה את ידה לשקית בפיזור נפש, מוציאה את העוגיה האחרונה, בוצעת אותה לשתיים, ומותירה את החצי השני עבור מינדי.
"זה כבר עובר כל גבול!" חשבה מינדי, רותחת כולה מזעם. "לא זו בלבד שהיא מתכבדת לה במחצית מכלל העוגיות, אלא שהיא מקפידה על נימוס! איזה מין טיפוסים המסוגלים לקחת את מזונם של האחרים?"
מינדי המשיכה להרהר בפרשת העוגיה, בעוד עיניה ממשיכות להביט בעתון, אך דעתה מוסחת ואין היא קולטת אף לא מלה אחת מן הכתוב בו. בינתיים ישבה לאה בנחת וסיימה את קריאת המאמר בעיתונה, כשהיא מתעלמת לחלוטין מהמתרחש סביבה, וככל הנראה כלל לא מודעת להתרגשות המתחוללת בלב שכנתה.
עד מהרה נשמעה ההכרזה על העליה למטוס. מינדי התיצבה בתור הממתינים, כשהיא מחפשת בתוך התיק את כרטיסה. ושם, בראש ערמת החפצים הגודשים את התיק, מונחת לה בניחותא שקית שלמה, סגורה לגמרי, של העוגיות הכשרות היחידות הנמכרות בדוכן העתונים...
(מתוך הספר "קולמוסו של הלב")
סיפורים דומים תוכלו למצוא בסידרה- הצד השני של הסיפור