פרשת בראשית היא מיסודות האמונה. היא אכן כוללת בתוכה את העניינים אשר עליהם מושתתת התורה כולה: סיפור מעשה בראשית, השבת, בריאתו של אדם הראשון, ענין עץ הדעת, אדם וחוה, קין והבל, הדרדרות האנושות עד המבול…
אחד הדברים הבולטים ביותר בכל הסיפורים האלו, החל מהראשון שבהם - מעשה בראשית - הוא שעל אף שהקב"ה מופיע ככל-יכול ויודע-הכל, אין הוא פועל בתור שכזה. אינו משתמש כביכול בכל התכונות הללו בדרך שבה הוא מתייחס לעולמו. דבר זה מודגש במיוחד בתאור של שלבי התהוות העולם: ויאמר אלקים יהי… ויהי… וירא אלקים … כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום…
למרות שפרטי כל יום ויום שונים אלו מאלו, השבלונה הזו קיימת לאורך כל הסיפור: הצגת תוכנית, תאור התוצאות, הערכה, משפט, מעבר לשלב הבא. אלו היה הבורא פועל ככל-יכול, אין מקום לאף אחד מהמוטיבים האלו. אין מקום להצעת תוכנית אלא החלטה שרירותית, אין אפשרות שיהיה פער כל שהוא בין התוכנית לביצוע, אין טעם להערכה ואין משמעות למשפט.
מה יש לנו ללמוד מכך שאין הבורא, שהוא כל יכול, משתמש בכל הכח שלו כדי לברוא את עולמו? הדבר הראשון הוא שהוא אינו מתיחס לעולם כמו אדון לעבד, אלא כיזם לשותף. הדבר השני הוא שיש תוכנית. אם כן יש סיבה, כוונה, תכלית. ויש היסתוריה. בכל שלב יש לבחון אם ניתן לעבור לשלב הבא. והיות ויש פער בין התוכנית לבין הביצוע, זה אומר שעצם האי-שלמות הוא חלק מן התוכנית, במובן שכוונתו של הבורא היא איננה לברוא עולם מושלם מראש אלא לברוא עולם בר שלמות, עולם שניתן להשלים אותו, עולם שהאדם יהיה שותף להשלמתו ובהקניית השלמות הזאת יקנה הוא גם שלמות עצמו.
הדבר השלישי הוא שהיות וכך הוא, מן הסתם שיהיו כשלונות. כשלונות אלו אינן רצויות אבל בלתי נמנעות. לכן, אף על פי שהן מסבכות את הענינים, אין בהן כדי לשבש ולשנות לגמרי את התוכנית בכל שלב שהוא. התוצאות תהיינה לפעמים חמורות למי שישא באחריות (מבול, מגדל בבל, סדום ועמורה…), אבל התוכנית תמשך כל עוד שמצד הנברא יהיה משהו שירים את הכפפה.
הדבר הרביעי הוא שהיחס של הבורא לאדם הנכשל הוא בבחינת "הלא אם תטיב שאת". פירוש הדבר, שאין הוא ית' מבקש להענישו לכתחילה אלא לתקן את דרכיו. מכאן נזכור כלל חשוב בכל התורה כולה, היינו שאם נראה בתורה עונש בלי שיהיה בו תיקון למקבל העונש, נדע שפספסנו משהו בתואר הענין.
כל זה מצטמצם להגדרה אחת בסיסית הנלמדת באופן מדויק מן הפסוקים של פרשת בראשית: הבריאה שהקב"ה רצה לברוא היא בריאה שתהיה חופשית מטבעה. היא בעלת רצון חופשי, בעלת בחירה חופשית.
בריאה זו היא מטרת הבריאה. פירוש הדבר, שבריאה זו, שמבחינתנו נקראת "האדם" אינה נבראה לשמש אינטרס אחר אלא מטרת בריאתה היא הצלחתה.
ואם חוזרים אנו לתחילת דברינו, היינו שפרשת בראשית היא מיסודות האמונה, מובן שעצם הגדרה זו היא מיסודות האמונה. לא שהעולם נברא, אף על פי שיש לנו סיבות להאמין בכך, אפילו לא שיש בורא, אף על פי שיש לנו גם כן סיבות להאמין בכך, אלא שהעולם נברא ע"י בורא כל יכול לטובתו של הנברא, ושכל יכולתו של הבורא משמשת אותו בעיקר להגן על חופש פעולתו של הנברא.
זו היא גבורתו של הבורא, כפי שאנו לומדים בפרקי אבות: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. יצרו של הבורא כל יכול הוא למלא את כל המציאות. הוא ית' כובש את יצרו כדי לתת מקום לקיום הזולת, ובכך הוא מלמד אותנו שבמקום להתיחס למימדים המטפיסיים של הבריאה כמעשה פלאי בלתי מובן, עלינו להבין את הצד הגלוי בפשטות: הוא המעשה המוסרי היסודי, היינו מתן מקום לזולת. איך אני מצליח דרכי בעולם, על מה עלי לבחון את חרותי, בדרך שאתיחס לזולת, ובכך אני דבק במידותיו ית'. בין אם הזולת הוא אדם אחר, בין אם הוא הקב"ה בעצמו ובין אם הוא אני בעצמי היינו בחינת האנושות אשר בי, ושלושת המישורים הללו הם שורש שלושת קבוצות המצוות הידועות לנו: בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בין אדם לעצמו. ואז כפי שהוא עשה מקום לנו בעולמו, מוטלת עלינו החובה לעשות לו ית' מקום בעולמנו, במיוחד במקום אשר בחר לשכן שמו שם, בירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו - אמן.