צדיקים במיתתם
כדור האש האדום שעמד במרכז הרקיע נע באיטיות לכיוון מערב, תוך כדי שהוא שולח את זרועותיו הארוכות לעבר הארץ. נהר האדם השחור שמילא את הרחוב המרכזי זרם לאיטו אל עבר פאתי העיר, לכיוון בית הקברות. 'יציאת צדיק מן העיר עושה רושם', ואלפים הגיעו מכל רחבי המחוז כדי ליטול חלק במסע ההלוויה. כולם היו שם. צעירים ומבוגרים, תלמידי חכמים ואנשי מעלה יחד עם אנשי עמל, פשוטי עם. כאלו שכבר הלבין כל זקנם לצד תינוקות של בית רבן. כולם התייצבו כאיש אחד לחלוק כבוד אחרון לר' הלל.
כאהרון הכהן בשעתו, אוהב שלום ורודף שלום, היה ר' הלל אהוב על הכל. תלמידי חכמים ולמדנים העריכו את גדלותו בתורה, ששילבה כישרון נדיר יחד עם שקידה עצומה ועמל מופלג. חסידים ואנשי מעשה ידעו לספר על עוצם צדקותו הממוזגת בטוהר מידותיו וביושר לבבו. תלמידיו ושומעי לקחו התרפקו על דרשותיו המופלאות, כשפיו המפיק מרגליות יודע לקלוע אל השערה ולהוציא מים גם מלב האבן האטום ביותר.
אולם גם לאנשים הפשוטים, אלו העמלים מצאת החמה ועד שקיעתה כדי להביא טרף לגוזליהם, היה את ר' הלל שלהם. זה שמאיר פנים לכל ברייה באהבה ובסבלנות אין קץ, זה שסומך נופלים וסועד חולים, במסירות ובדאגה אבהית, כאילו היית אך אתה בנו יחידו. המכוון בעצותיו הנכוחות ובחוכמת חייו הרבה לצעוד בדרך האמת והיושר גם בכל משעולי החיים המפותלים והמסובכים.
מפה לאוזן התהלכו סיפורים על האיש ועל מעשהו, כשמעל הכל, חופפת לה הענווה המופלאה, המתנוססת לה לתפארת כאבן חן בכתר אישיותו המאירה. 'אבד חסיד מן הארץ', הסכימו הכל.
לא היה זה פתאומי. מזה חודש ימים ידעו כולם שר' הלל חולה מאד, וזקוק הוא לרחמי שמים מרובים. אנשי העיר כולם הפילו תחינה לפני היושב במרומים שישלח לו מזור, אך הרופאים כבר אמרו את דברם. 'ימיו ספורים', קבעו נחרצות.
היה זה יומיים לפני חג השבועות כאשר ניצחו אראלים את המצוקים, ור' הלל הסתלק לבית עולמו. השמועה עשתה לה חיש מהר כנפיים בכל רחבי המדינה. רבים החלו לזרום, מי בעגלות, מי בסוסים ומי ברגל, כדי לגמול חסד של אמת עם הנפטר הדגול.
את מיטתו נשאו בני הישיבה, ממררים בבכי. אומללים היו הם יותר מן הכל. מאז שנתמנה ר' הלל ל'משגיח' בישיבה לבשה היא פנים חדשות ממש. חִיוּת חדשה זרמה בעורקיה. הוא היה למגדל עוז ולאבן שואבת לרבים. תפילתו, לימודו, שיחותיו ודרשותיו הבעירו אש בליבם של בני הישיבה. הוא שימש להם למופת עד לאן יכול אדם להגיע. לא פ