רבים מאתנו חשים לפעמים קושי להתרכז ולהתכוון בתפילה, ולעיתים אף שהתפילה איננה מדברת אלינו ואיננה עוסקת בדברים הנוגעים לנו באמת. נכון שאנו יודעים שעלייה לארץ ובניין המקדש חשובים יותר מהמבחן במתמטיקה, אבל לא כל יום אנו מסוגלים להתעלות לרמה כזו. אינני אומר שיש לוותר על השאיפה להגיע למצב בו שלוש פעמים ביום נתנתק ממרוצת החיים ונביט על היעוד הגדול ונתפלל עליו, אבל חשוב ליצור אפשרות מפגש קרובה יותר וזמינה יותר, עד שנגיע לדרגה זו.
אין זה סוד שעד לתקנת עזרא היה כל אחד מתפלל כלשונו ולפי הצרכים שהיה צריך. כך מתאר הרמב"ם את התפילה עד ימי עזרא:
"חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה... כל אחד לפי כוחו. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה... וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא."
(הלכות תפילה פרק א')
בהמשך מתאר הרמב"ם בעיה שהתעוררה בגלות, והיא שאנשים רבים לא דיברו עברית טובה ולכן התפילה שלהם לא הייתה מסודרת ומכובדת. לפי הרמב"ם בשביל אותם אנשים תיקן עזרא תפילה אחידה. הרמב"ם גם מסביר לנו את מטרת התקנה:
"כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן. ותהיה תפילת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה ומפני ענין זה תיקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג." (שם, שם)
הרמב"ם מתאר אומנם שבתפילה שעזרא תיקן יש ביטוי לכל הבעיות והצרכים שיכולים להיות לאדם. אבל ברור שקל יותר לאדם להרגיש שהתפילה היא על הצורך הנפשי שלו, כאשר הוא אומר אותה במלותיו שלו. תפילה זו יכולה להיות פשוטה, ובשפה לא ברורה, וייתכן גם שלאדם אחר היא תראה טיפשית ומיותרת אבל אם יש בה פניה כנה ואמיתית לה' היא יכולה להיות יקרה וחביבה מתפילה רגילה ומסודרת. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים".
ואכן יש דעות בחז"ל שאמרו שגם לאחר שתוקנה התפילה יש חשיבות לשינוי ולרענון, ולתפילה שנאמרת על אותה השעה:
"ר' אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים".
ואחד ההסברים שניתן לכך בגמרא הוא שהעושה תפילתו קבע הוא אדם שאיננו יכול לחדש דבר בתפילתו אלא תפילתו היא קבועה וצפויה מראש.
פעמים רבות, מרגישים אנשים שאומנם יש חשיבות בתפילה אישית אבל הם מפחדים להתפלל אותה. הם מרגישים קטנים וחוטאים ומפחדים לדבר לפני ה' מבלי להסתתר מאחורי נוסח קבוע. במידה מסוימת הם צודקים. קשה לדבר כך לפני ה', כשאדם מדבר את מה שהוא חושב באותו רגע הוא מרגיש שכל מילה שהוא אומר היא בעלת משמעות והוא חושב האם באמת ראוי לאומרה לפני ה'?
תחושה חזקה נוספת היא תחושת עמידה לפני ה' והשגחה חזקה מאוד של ה' עליך, הרי אתה מדבר אליו כמו שאתה מדבר לאדם אחר להבדיל.
אבל שני דברים אלא שאנשים מפחדים מהם, הם דברים חשובים מאין כמותם. ולכן חשוב לנסות להתגבר על הפחד. על ידי תפילה אישית כל אדם יכול לחוש עומד לפני ה', גם אם הוא איננו בדרגת "שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא לפחות עומד לפני ה' מספר דקות ביום. תחושה זו של עמידה לפני ה' אפילו לזמן מועט, יכולה להשפיע על האדם למשך כל היום כולו.
ערך נוסף של תפילה זו הוא שאדם יכול לחשוב בה האם באמת הוא רוצה את מה שהוא חושב שהוא רוצה, והאם ראוי שהוא ירצה זאת, ויבקש זאת מה'.
מי שהדגיש את החשיבות של תפילה זו הוא ר' נחמן מברסלב, שקרא לה "התבודדות". הוא אמר שכל אדם יכול וצריך לדבר לפני ה' בשפתו שלו, והוא מדגיש את החשיבות העצומה של דיבור זה:
"התבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו..." (ליקוטי מוהר"ן תנינא כה)
את הכמיהה לתפילה אישית ואת היחס שיש לדעתי בינה לבין התפילה שתיקנו לנו חז"ל, ניסיתי לבטא בשיר הבא:
כבלי סידור
כבלי סידור כבלו לשוני,
כבלו לבי, נשמתי,
תפילתי. באזיקים
של זהב, בעבותות אהבה.
ולאלוקי הקרבתי שור
פר אבוס, בבזיך של זהב.
ולא קומץ שעורים שהצלתי מפי.
ואניף לפניו טנא,
מלא כל טוב הארץ,
ולא הנחתי מנחה לו,
מְזִמְרַת לבבי.
ואני עבדך בן אמתך!
אנא פתח מוסרי ושמע רינתי!
וכמנחת קנאות בלי לבונה, ללא שמן,
כמנחת שעורים תעלה תפילתי.
התפילה שתיקנו לנו חז"ל היא נפלאה וגדולה עד מאוד, לכן היא משולה בשיר להקרבת קורבן משובח בכלי זהב. אך היא עלולה לגרום לאדם להתפלל רק אותה, ולפחד לפנות לה' בשפתו העילגת. לכן היא משולה לאזיקים של זהב, אזיקים יקרים וחביבים, אך לעיתים מגבילים. התפילה האישית מיוצגת כמנחת שעורים. מנחה פשוטה ואף גרועה, אבל מאחר שיש בה הזדהות וקשר נפשי עמוק גם עליה אסור לוותר. תפילתי לה' היא שנצליח להתגבר על הבושה והפחד, ולפנות אליו באופן ישיר ומלא כוונה.
"אמר ר' יצחק מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. "
(מנחות קד:).