הדיבור והשפה מגדירים את מהותו של האדם, וזהו מותרו מן הבהמה. כך קראנו במעשה בראשית: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). "נפש חיה" זו, לא נתברר פירושה בכתובים. יתר על כן: יש לתמוה מה היה חסר בו באדם, שהיה צריך עשייה נוספת לאחר שהיה ל"אדם"? התרגום, וכמוהו פרשני המקרא, שהיו ערים לקושי זה, פירשוהו כמכוון כנגד כוח הדיבור שבאדם: 'ויהי האדם לנפש חיה' - והות באדם לרוח ממללא" [=מדברת]. היינו: יתרונו ומותרו של האדם הוא בכוח הדיבור שבו, ביכולתו ל"חוות" דעה. וכן פירש רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו 'נפש', אך זו של אדם - 'חיה' שבכולן, שנתווסף בה דעה ודיבור".
לימים, הייתה כל הארץ "שפה אחת ודברים אחדים". הקורא משפט זה בבדידותו עשוי לראות ברכה באחידות ובאחדות זו. ברם, סופן היה רע ומר. מגדל בבל היה למרד במלכות שמים, ועונשו - בלילת השפות והפצת בני האדם לארבע רוחות השמים. לכאורה, מתואר כאן מעשה יצירה מופלא, המבטא את כוחו היוצר של האדם, המבקש לנצל את כישוריו הטכנולוגיים להמריא למרומים. מה היה אפוא חטאם הגדול של אנשי "דור הַפְּלָגָה", שבא עליהם עונש כה קשה של הגליה לארבע כנפות הארץ?
פשט המקראות מלמד ש"שפה אחת ודברים אחדים" הם שגרמו. זהו החטא, ומכאן עונשו: פיזור האנשים "על פני כל הארץ", ו"בלילת" השפות כולן כך שכל אחד יהא מדבר בשפתו שלו. ועדיין לא נתברר מהו בדיוק החטא באמירת "דברים אחדים" ובדיבור ב"שפה אחת"?
כדרכו, מציע הרב נפתלי צבי יהודה ברלין-הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו למקרא "העמק דבר" פירוש מקורי ומופלא לפרשה זו: כאשר "כל הארץ" מדברת ב"שפה אחת" וב"דברים אחדים", יש בכך עדות לשלילת חופש הדעה והביטוי, ואין לך חטא חמור מזה. בכך, מסביר הוא גם את חששם של בני אותו הדור, "פן נפוץ על פני כל הארץ": "יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת? ומובן שזה היה שייך ל'דברים אחדים' שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שוות, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מ'דברים אחדים' שביניהם, היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו 'דברים אחדים' שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם".
בתוספת לפירושו, "הרחב דבר", הוא מוסיף לפתח רעיון זה: "וזהו שצעק ירמיהו הנביא (ב, לג-לד) 'מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה...גם בכנפייך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה". פירוש: שהיו בימיו אגודות [=קבוצות קבוצות], והיו מתפארים שהמה באהבה ושלום יותר מכל בני אדם. ואמר הנביא כי לא כן, שהרי 'גם בכנפייך נמצאו דם נפשות נקים", ולא משום איזה גניבה וכדומה אלא משום שלא היה באגודתכם. נמצאה באה אגודתם לרציחה, ואין בזה שבח של שלום אלא באופן שיהיו נזהרים גם מלעשות רעה עם מי שאינו באגודתם".
הווי אומר: פסילת ה"אחר", רק בשל כך שאינו חושב כמוך, פסולה היא בתכלית, וסופה שתביא לידי רציחה. לכן, מוסיף הנצי"ב ומסביר, לא נתפרשה מהותם של אותם "דברים אחדים", שהרי לא בתוכנם נפל פגם אלא בעצם היותם "אחדים", אחידות מונוליטית שאינה מותירה מקום ל"אחר".
דברים דומים כתב הנצי"ב גם בפתיחת פירושו לספר בראשית: "בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם, זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם". זו תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות, וכלל גדול היא בתורת ישראל.