שלום לכם,
לא מזמן הפנינו אליכם שאלה שהתקבלה ב"חברים מקשיבים", וביקשנו לשמוע את דעתכם בעניין. בעקבות הפרסום קיבלנו מכם מכתבים רבים בדואר ודרך האינטרנט. לצערנו לא נוכל לפרסם את כולם, אך אנו רוצים להודות לכולם על התשובות היפות. בחרנו לפרסם מתוכן שניים, ולאחריהן תשובה שכתב יגאל, אחד מן ה"חברים המקשיבים". את רוב התשובות שנכתבו על ידכם תוכלו למצוא באתר של חברים מקשיבים, בכתובת:
http://kipa.co.il/noar/n_show.asp?id=1236
____________________
השאלה:
"לחברים מקשיבים שלום.
קוראים לי ליאור, בן 16, ואני מדריך של שבט הרואה.
השבוע היה אצלנו בשבט דיון באיזה נושא, ורציתי לשאול מה דעתכם בעניין.
חבר שלי, אורי, טען שהבעיה הגדולה ביותר של הציבור שלנו היא הפתיחות לעולם החילוני. זה גורם לנו להיות מושפעים מהם, לספוג מהם דעות ומחשבות, ולאבד בזה את עצמיותנו. הוא טען שבגלל זה אנחנו נעשים ממש דומים להם, ומאבדים את היכולת להשפיע. לדעתו אנחנו צריכים ללמוד בזה מהציבור החרדי שמסוגר בתוך עצמו, ומסרב לקבל כל השפעה מבחוץ, ודווקא בגלל זה הוא מצליח להשפיע כל כך. וכמובן, יחד עם זה עלינו לשמור על הייחוד שלנו כמאמינים בדרך הציונית דתית.
אני טענתי לעומתו שהפתיחות היא דבר עקרוני אצלנו. ישנם הרבה דברים טובים שנמצאים גם בחוץ, ואם לא ניפתח אליהם לקבל אותם נהיה ממש חסרים, וחיים ב"מאה הקודמת".
אורי אמר לי: "נניח שאתה צודק. לפי מה תקבע מה כן יכול להיכנס אלינו ומה לא? טלוויזיה וקולנוע- כן או לא? הצגות ומוזיאונים - ייכנסו או יישארו בחוץ? ספרים ובידור,טכנולוגיה ותרבות, וכן הלאה... מה הקריטריון? ".
התווכחנו בעניין הרבה זמן, אך לא הצלחנו להגיע להסכמה.
אנא עזרו לנו בעניין.
תודה, ליאור"
הנה כמה מהתגובות שהתקבלו אצלנו על שאלתו של ליאור:
1) ליאור שלום!
קוראים לי יעל, אני בת 18 וחצי בשירות לאומי.
השאלה של "פתיחות וסגירות בחברה הדתית" העסיקה אותי רבות בשנתיים האחרונות. השורה האחרונה (בינתיים) שהגעתי אליה היא: לא כל מה ששייך לעבר הוא פסול ופחות 'שווה' ומועיל, לפעמים בדיוק להפך. וכי מישהו אמר שהתמורות שחלו בעולם המודרני הן תמורות לטובה?
כשבודקים מה עשתה החשיפה למקורות שונים בחברה החילונית, אני לא בטוחה שזה עשה רק טוב. אם אתה דוגל בדעה שהדת היא מרכז החיים ובודקים כל דבר על פיה, יש לבדוק האם החשיפה לא נוגדת את עקרונות הדת. עובדה שבציבור החרדי יש נושאים (שפה נקיה וכיבוד הורים וכדו') שהצליחו יפה.
אני אתן לך דוגמא מהחיים שלי. בעבר הייתי קוראת את עיתוני הנוער. לפני כשנתיים הפסקתי לפתע לקנות עיתון – לא הבנתי מה גרם לי להימנע מכך. לאחר כמה חודשים החלטתי לקנות אחד, פשוט כדי לראות מה גרם לי להימנע מהקנייה הקבועה. פתחתי את העיתון והרגשתי מוזר. הייתי בטוחה שכבר קראתי אותו. בדקתי את התאריך, והתאריך היה של השבוע. מתברר שכל עיתון נוער ממחזר את החומרים, המהווים שטיפת מוח אחת גדולה. אני כמובן לא טוענת שמישהו שם למעלה יושב וחושב: "איך נתכנת את הראש של בני הנוער". אבל זו התוצאה המצערת. כשקוראים את העיתון חושבים שכל החיים זה 'באסה': מה עשו ה"כוכבים", מה הם יעשו, מה כדאי ללבוש, איך להתאפר ואיך להשיג את החתיך של השכבה (וכל זה, כמובן, כדי להשיג מעמד חברתי גבוה). בקיצור, עולם המושגים של בני הנוער מתעוות בצורה משמעותית. אין זה אומר שרק השפה וסגנון הדיבור שלהם משקף זאת, אלא תפיסת העולם שלהם מוגבלת לתחומים אלו ולמטרות מהסוג של: "איך להראות כמו הדוגמנית מהפרסומת".
גם בקשר לטלוויזיה – אני בהחלט מאלו שהטלוויזיה "עלתה להם על העצבים" (מצטערת על הסגנון). אף אחד לא שכנע אותי במיותרות של הטלוויזיה, אלא אני הגעתי לזה לפני כשנתיים ע"י בדיקת ההשפעה שלה עלי. שני דברים מפריעים לי בטלוויזיה: עצם המצאותה בבית, והתוכן המשודר בה.
לגבי עצם הימצאותה: שמתי לב שבכל בית (וגם בביתי) הטלוויזיה נמצאת בסלון – והיא מרכז הבית. אם אתה נמצא בסלון – אתה מדליק טלוויזיה. אם אתה סתם משועמם – אתה שוב מדליק טלוויזיה. יכולת לעשות מיליון דברים אחרים – אבל הטלוויזיה בהישג יד. היום וסדרו סובבים סביב הטלוויזיה.
ולגבי התוכן – רק הפרסומות לבדן הן רצף של שידור מסרים מיניים ופרובוקטיביים (בלי לתת דוגמאות). שלא לדבר על הטלנובלות ואופרות הסבון שנותנות לילדים הרגשה שמשפחה רגילה היא משפחה של בגידות. ואגב ילדים, זו הסיבה העיקרית, שלדעתי הקמת בית לא צריכה לכלול הצבת טלוויזיה בבית.
בקיצור, יש המון מה לקבל אם נהיה פתוחים (לא צריך לפרט לך). הבעיה היא כשפתוחים למשהו שלא צריך להיכנס. הרי היהדות מבוססת על שליטה עצמית וברירה בין דבר זה לאחר . כלומר – היהדות תמיד נמצאה בים תרבויות שונות והתמודדה איתן באותה הצורה (ראה חנוכה, הרמב"ם, ועוד): ברירה לצורך שמירה על ייחודינו. לקחת את הטוב אבל בלי להתפשר על התוצאות. כל הרעיון הוא לשמור על עצמנו כמיוחדים (אגב, דבר זה נכון גם במישור האישי).
אני מקווה שהבנת, למרות שאני לא טובה בהעברת רעיונות .
אשמח לקבל תגובות
יעל
2) שלום ליאור, מקווה ששלומך טוב.
המחלוקת בינך לבין אורי, לגבי משמעותה וחשיבותה של הפתיחות בציבור הדתי-לאומי הינה מרכז שאלתך ומכתבך, ובה אתמקד בתשובתי זו אליך.
ובכן, כבר העמידונו חז"ל על שתי דרכים שונות בהתנהגות ובחיי היום יום, שמייצגות תפיסות שונות לגבי מהותנו כיהודים, וההכרה בערבותינו אחד לשני.
את הסוג הראשון מייצג נח, ואת הסוג השני מייצג אברהם אבינו.
מיהו נח?
"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח". רש"י ישר משווה אותו לאברהם:" 'את האלוקים התהלך נח' – ובאברהם הוא אומר 'אשר התהלכתי לפניו'…", וממשיכים שם לדון בצדקותו של נח, וכו'.
נח היה איש צדיק תמים, כך מעידה עליו התורה. אך הוא חי (כמעט) בגפו. אינו חש אחריות על הסובבים אותו, אינו חש להצילם כשהסכנה מתקרבת. ובהכנסו לתיבה, לוקח עימו את משפחתו המורחבת ותו-לא.
מיהו אברהם?
אברהם אבינו, איש חסד. ביתו פתוח לכל, ושמו הולך לפניו כגומל חסדים.
אברהם אבינו, עמוד התווך, אבן היסוד של האומה היהודית, כבדרכו לארץ עבר בחרן ובאור כשדים, ניצל מתופת כיבשנו של נמרוד ואמונתו בערה ולא כבתה כל ימי חייו. העלה את בנו יחידו, יצחק, לעולה לפני ריבון עולמים.
אברהם אבינו, שהבין כי אין אפשרות לחיות חיים שלמים של אמונה, ללא ערבות לאחיו, לעמו (המצומצם בימיו) ולשכניו, השכיל לנהל אורח חיים של קידוש שם שמים, של הפצת שם הבורא בעולם.
אברהם אבינו, שראה באמונה ובערבות-החברתית שני ערכים שהתגלמותם שונה אם כי חד-הם, היתך אותם ובנה מהם משנה-אמונית שלימה.
אין זה פלא כי הציבור הדתי-לאומי מזהה עצמו עם אברהם אבינו.
לא פעם, בעברי, כשנסעתי לישיבה התיכונית שלי ותפסתי טרמפים, יצא לי לשוחח עם אנשים חילוניים, ולשמוע מהם על אהדתם לציבור ה'כיפות הסרוגות'.
כשבחור עם כיפה משרת בצבא, הולך ברחוב עם מדים, וחש הזדהות עם רגשותיהם של כלל-ישראל, הוא מקדש שם שמיים כפשוטו.
כשבחורה דתיה משרתת בנאמנות את ארצה ועמה, ויוצאת לשנת שירות שכולה נתינה, כשהיא לבושת מדי הצניעות והתורה – היא מקדשת שם שמיים, יוצרת קירוב בעם ישראל, ומייצרת אחווה של חינם.
קידוש שם שמים ענק, תודה לא-ל.
אנו מבינים כי אין באפשרותנו להסתגר בעצמנו. נכון, אנו משלמים מחיר כבד על דרכנו – יש בעיות עם חינוך הנוער, המצב בישיבות התיכוניות אינו מזהיר (בלשון המעטה), הציבור חש בקונפליקטים עזים הנובעים מאמונה שלוקה בחסר, יש בעיות בצניעות, ועוד כהנה וכהנה נגעים.
אך עם כל זאת, כיצד נוכל לאזור עוז בנפשנו – ולסגור את דלתה של התיבה שבנינו בפני אחינו ואחיותינו, בשר מבשרינו, שמתדפקים על פתחנו בבהלה מפני מי המבול?
זוהי הפתיחות המדוברת. זוהי המידה אותה אנו צריכים ללמוד מאברהם אבינו.
הפתיחות הינה כלי וגישה. וכמו כל גישה – היא יכולה להיות נהדרת, טובה ואוטופית, ויכולה, לעומת זאת, להיות גישה הרת-אסון. צריך לדעת לנווט בחוכמה, ולהשתמש בה כתבלין חריף – בזהירות רבה.
לכן, עלינו להקשיב למורינו ורבותינו ולנהוג על פי עצתם.
הפתיחות אינה ההליכה בדרכי המערב והעולם החופשי, אלא מוכנות להושיט יד ולעזור. להזדהות, לחוש ולהיות חלק. חלק מעם ישראל. השלם.
ועם כל זה, אנו יכולים ומחוייבים למנוע עצמינו משאר הדברים – שחייה מעורבת (רח"ל), צפייה בטלוויזיה ובסרטים (וכן בקולנוע), לבוש המערב (שאינו צנוע במיוחד), ובכלל – אורחות החיים שאינם תואמים את השקפת עולמינו. זו אינה פתיחות. וזה מובן לכל בר-דעת.
לא כל מי ששם כיפה סרוגה לראשו הינו דתי-לאומי. הציונות הדתית זו דרך של אוטופיות, דרך שאליה יש לשאוף, כל ימי חיינו, כולנו כאחד.
הציונות הדתית הינה גישה המאופיינת בפתיחות של קרבה לעם ישראל באשר הוא, ולא חס ושלום בפתיחות לתרבות המערב המושחתת.
אין זה אומר שעלינו 'להתנזר' ממחשבים, מוזיקה, רדיו וכיו"ב.
עלינו לשמוע בקול מורינו, מורי-דרכנו המתווים את אורחות חיינו והליכותינו, כן בקול מצפוננו הפנימי שיודע לנווט היטב בין הדברים המותרים לאסורים.
כמדומני שכל בחור ובחורה מבינים שאין כל-פסול בתחנות רדיו מסויימות, ולעומת זאת – מרגישים צורך להתרחק כמו מאש, משידורי טלוויזיה (מסויימים לפחות).
יש עוד הרבה להרחיב בנושא, אך את עיקרי הדברים, כמדומני – שהעליתי.
כל טוב, ובהצלחה רבה,
בבירור הדרך האמיתית והשלימה.
לכולנו.
זאב.
3) שלום ליאור,
השאלה שהעלתם בסניף היא רחבה ומקיפה את כל תחומי החיים, היא מציקה ובוערת בקרב כל בני הנוער (וגם המבוגרים) הדתיים, אע"פ שלאור ההתקדמות המכוערת והגסה של העולם המערבי, גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות שואלים את עצמם 'איפה הגבול?'.
ובכן, לדעתי הכל מתחיל ונגמר בנק' הבסיסית שנקראת חינוך! בן נוער שכבר מגיל 0 למד איך להפוך את ראשו למסננת במלא מובן המילה - רק הוא יכול להיות חסון כנגד כל ההשפעות החיצוניות. אמנם, איננו כת מתבדלת. אנו חיים בתוך העולם המודרני והפתוח, ומוקפים בהבלי העוה"ז. זה לא אומר שאנחנו לא מסוגלים להחליט בעצמנו מה נכנס אלינו ומה לא. לדוג' – יש בפניך את האפשרות כעת לגלוש בכל אתר שתרצה, אך החלטת להכנס דווקא לאתר זה!! זה מראה שיש בידיים שלנו כח בחירה הנתון בכל שעה לפי שיקול דעתנו.
לדעתי, שביל הזהב הוא 'פתיחות מבוקרת', הידיעה שיש באפשרותך לסטות הצידה בכל שלב, אם רק תרצה בכך- וההידבקות למרות הכל בדרך האמת, אך ורק משום שכך חונכת.
עם זאת, צריך למצוא את האיזון ולדעת שלפעמים עדיף למנוע מראש 'סכנה' כלשהי. לא להכניס את עצמך מראש לדבר שספק אם תצא ממנו בשלום. למשל, אי רכישת עיתונים כלשהם או ניתוק חלקי או כליל מהטלויזיה. כל זאת בצורה אינדוידואלית והעיקר- מבוקרת. בכל יום ויום ניצבת בפנינו סכנת ההיגררות ואיבוד השליטה ולכן כאשר אנו מרגישים שנסחפנו קצת ושאיבדנו את השביל, זה לא מזיק לפרוש מעט לקיצוניות האחרת עד שחוזרים לדרך האמצע (כפי שאומר הרמב"ם).
בהצלחה לכולכם!
אפי
4) שלום ליאור,
קוראים לי תהילה ואני גרה בישוב של דתיים וחילונים ביחד. זה נכון אם נגיד שיש בעיה עם דרך מגורים כמו שאני גרה בה, וזה מעמיד אותנו (הדתיים-לאומים) בנסיונות די קשים, ושלפעמים (לעתים די רחוקות!) נוצר מצב שהדתיים מושפעים (די לרעה...) ע"י החילוניים. אבל לדעתי, מי שמושפע מדרכם של האנשים החילוניים, זה מראה משהו על עצמו ועל החינוך שהוא קיבל.
אך לדעתי איננו צריכים ללמוד מסגירותם של החרדים כי הם בכלל לא מסתכלים סביבם ולא רואים את הבעיות שיש לנו בארץ ובעקבות זה הם משפיעים בדרך שלא משפיעה כ"כ על אנשים חילוניים ולהפך - היא מעצבנת אותם וחבל - כי זה גורם לשנאת אחים בארץ.
אז לדעתי אנחנו צריכים להפתח לדברים שלא ישפיעו עלינו לרעה בעניין "הדתיות" שלנו. ואנחנו צריכים להסגר מדברים שאנו יודעים שישפיעו עלינו לרעה. (וכל אחד יודע מה ישפיע עליו). ובתקווה שהקב"ה "יחדש ימינו כקדם".
תהילה גולדברגר
5) לליאור,
מה שאנחנו עושים זה צלילה לעומק רב, בחיים ובצבא. אנחנו צוללים וצוללים, אבל, כשאנחנו מגיעים לקרקעית הים, אנחנו תופסים כמה אבנים ביד, מהדקים חזק, ועולים חזרה למעלה, בגלל הכובד זה קשה מאד לעלות חזרה, כי הידיים מחזיקות את האבנים, אבל אנחנו עולים, ומגיעים למעלה, ומשאירים שם את האבנים.
זאת המטרה האמיתית. ומי שלא מסוגל או פוחד שלא יצליח לעלות חזרה, שלא יקפוץ לים. זאת המטרה, שהחיים במדינה יהיו מושתתים על התורה, ואם אתה רוצה להשפיע על כלל החברה, איך תוכל להשפיע בלי לגעת ממש ממש בחברה עצמה? בכלל ישראל? בקרקעית הים?!
אביתר
לסיום, נביא תשובה שכתב יגאל, אחד מן החברים המקשיבים:
לליאור שלום,
שאלתך חשובה מאד והיא נוגעת לאחד מה"עצבים" הרגישים ביותר בציבור הדתי לאומי.
לאדם חילוני המתבונן מהצד על נער דתי לאומי ורואה נער נחמד עם חולצת טריקו ומכנסי ג'ינס, שיער מעט ארוך, בעל מידות והתנהגות למופת, הוא מרגיש קירבה גדולה אליו ויכול בקלות להיווצר קשר ויחס של הערכה גדולה לעולם הדתי. מצד שני, כאשר נפתחת שיחה והוא רואה שעולמו של חברו אינו שונה הרבה מעולמו הוא, כגון: דיבורים על הכדורגל – מונדיאל, תוכנית הבידור של יאצפן שהייתה אתמול בטלויזיה – והוא שואל את עצמו: אם כן, מה בעצם ההבדל בינינו?
בלבול גדול מאד שבו נמצא חלק מכובד של הנוער שלנו הוא אחת מבעיות היסוד שלנו. ואגלה לך יותר מזה, אחוז מכובד מתלמידי ישיבות ההסדר ובוגריהן נמצאים עמוק בסבך הזה.
לכן רצוי לעשות קצת סדר, ולהגדיר נכון את היחס בין פתיחות לסגירות.
לשם כך בוא ניתן משל מהמצב הביטחוני בו עם ישראל נמצא כיום. כאשר משפחה רוצה להגן על עצמה כיום כדי שחס וחלילה לא יחדור מחבל לביתה, היא צריכה למגן את הבית בסורגים, פלדלת, אינטרקום, גדר וכדו'. ולכאורה זהו מהלך הגיוני וטבעי שיכול להשיג את המטרה ולהגן על המשפחה. אבל זה לא לגמרי מדויק, או יותר נכון לומר: זוהי הגנה ברמה נמוכה. מניין אני יודע זאת? מפורש בתורה!
(בכלל כל סוגיא, כולל הסוגיא הזאת שעומדת לפנינו, הדרך הנכונה, האמיתית והמדויקת ביותר לבירור מקיף ונוקב שלה הוא ממקור התורה שמצליחה להאיר את כל מכלול החיים ופרטיהם – ונראה זאת בהמשך).
משה רבינו למשל חושב שישנה הגנה טובה יותר. כאשר הוא שולח מרגלים – מבקש מהם לראות האם תושבי ארץ כנען גרים "במחנים או במבצרים". מסביר רש"י אם הם גרים במבצרים הם פחדנים ולא סומכים על עצמם, אבל אם אין להם מבצרים אלא גרים הם בערים בלי חומות ומערכות הגנה – סימן שהם גיבורים וחזקים. מכאן נסיק שכאשר האדם חלש – צריך לעטוף אותו היטב ולהגן עליו מפני כל בעיה אפשרית. כך אנו נוהגים בפועל לגבי תינוקות, מוגבלים וכדו', או עם מי שמפחד מאד מפני אויביו ומסתגר בחומות ומערכות הגנה.
אבל מי שהוא חזק אינו צריך לכל הנ"ל, ועוצמתו נראית על פניו. יכול הוא ללכת ברחוב ולהיות חופשי ומאומה לא יקרה לו, ואדרבה הוא משרה אוירה של ביטחון על כל סביבתו ומשפיע!
וכמו בעולם הביטחוני כך גם ב"עולם הרוחני"!
כאשר אנו נמצאים בשלב שאנו "חלשים" מבחינה רוחנית, אנו חייבים להסתגר על מנת להגן על עצמנו. אבל תמיד עלינו לזכור שההגנה הטובה ביותר היא להתחזק מאד מבחינה רוחנית על ידי בירור דרכנו המורכבת של "תורת חיים", ומתוך כך נחוש מתוך עצמנו בעוצמה פנימית גדולה שלא מפחדת מאיומים חיצוניים מבחינה רוחנית ויודעת להתמודד עם כל דבר. ואדרבה נשרה אוירה של ביטחון רוחני, עוצמה ואמונה בדרכנו על כל סביבתנו.
הדברים באים לידי ביטוי בתכיפות גדולה בצבא. בחור "המפחד להתקלקל" בדרך כלל יש לו סיבות פנימיות שגורמות לו לפחד מכיוון שהוא לא מספיק חזק מבפנים. בשבילו באמת מתאים ורצוי להסתגר בפלוגה של דתיים בלבד, ללא גירויים מסוכנים!
אבל בחור חזק מבחינה רוחנית אינו מפחד מפני כל הפתיחות הגדולה, ומוכן ויכול לשרת בצבא בכל יחידה, ואדרבה הוא מחזק בדרך כלל וגם משפיע מאד על כל סביבתו.
סיכום קצר: הסגירות טובה ונצרכת בשלבים הראשוניים של בניין הדרך הרוחנית או במצבים של חולשה רוחנית ואז הפתיחות מסוכנת מאד ומחלישה. והפתיחות ראויה מאד למי שחזק מבחינה אמונית – אז הפתיחות רק מחזקת אותו יותר והוא משפיע על הסביבה!
בוא נרחיב את המעגל הבירורי.
כאשר עם ישראל יצא לגלות נאמר בחז"ל: "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" ד' אמות זוהי המידה המינימלית של שטח המחיה של כל אדם, כלומר: בגלות כל אדם היה חי בצורה מינימלית ומסתגרת על מנת לא להתערב עם הגויים, לא להתבולל, לא ללמוד מהם (עיין פרשת בנות מואב) וכדו'.
אבל הסימן לקץ הגלות שמופיע בגמרא בסנהדרין צ"ט,א': "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא'." מסביר רש"י שהסימן לסוף הגלות ותחילת הגאולה הוא הפריחה של ארץ ישראל!
ארץ ישראל כל תקופת הגלות מסתגרת ומתכנסת בתוך עצמה ולא מוכנה להוציא החוצה שום דבר. ואילו בזמן הגאולה היא מתחילה להתחדש ולפרוח.
תקופת הגלות מאופיינת בסגירות.
תקופת הגאולה בפתיחות ופריחה.
אבל כאן צריך זהירות רבה, כיצד עושים זאת נכון כדי שלא ניפול בין הכיסאות, מעודף פתיחות, לתוך העולם החילוני.
אומר הראי"ה קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש!"
נוסחה בת שני שלבים, ואסור לדלג על אף אחד מהם. הכל מבוסס על הישן – תורה שקדמה לבריאת העולם, והישן חייב להתחדש ולהיות מותאם לכל המציאות המודרנית. מה עושים בשבת המודרנית, בצבא, בכלכלה וכדו'. הכל נלמד מתוך הישן, והוא מתחדש ומתלבש בלבוש המודרני, ומדריך את החיים המודרניים.
והחדש המודרני שבא מכל העולם, התפתחות הטכנולוגיה, מחשבים, מדינה, צבא וכדו' – חייבים להיות במסגרת הקדושה.
אם כן, שאלת: "מהו הקריטריון הנכון שעל פיו צריך לקבוע מה מבין הדברים צריך להיפתח אליהם ומה לא: טלויזיה, קולנוע, סרטים, ספרים, מוזיקה, תיאטרון וכדו'?
הקריטריון הוא פשוט בעיקרון (אבל צריך בירור עמוק וארוך בכל תחום כדי ליישמו): ההלכה!!!
ההלכה היא קובעת את הקווים האדומים, גבולות גזרה שאסור לחצות אותם. לדוגמא: אם כיום רוב התוכניות בטלויזיה ובקולנוע הן מלאות בפורנוגרפיה, סמים, בגידות, חוסר צניעות – באה ההלכה ואומרת: "אל תחצו את הקו האדום" – זוהי פתיחות אסורה!
אבל לטכנולוגיה, מחשבים, ספרים… ועוד – כשלעצמם – אינם סותרים את עקרונות ההלכה והם יכולים לשמש ככלים מצוינים לשרות הקודש!
ההלכה נקראת כך כיון שהיא הולכת וזורמת ומובילה את נתיב החיים במסלול הטוב והרצוי ושמה קוים וגבולות כדי לא ליפול לתהום.
כתבתי לך על קצה המזלג ועדיין נשאר הרבה לברר, אבל נדמה לי שאחרי העקרונות הנ"ל ניתן לומר: "ואידך זיל גמור".
בברכת התחדשות והתקדשות,
יגאל, חברים מקשיבים
וכעת אנו רוצים להראות לכם שאלה נוספת שהגיעה אלינו:
שלום, קוראים לי אוהד. בשבוע שעבר הייתי בצפת עם משפחתי לחופשה קצרה. ביקרנו שם בכמה מקומות, ותוך כדי הטיול התחברנו לאחד מתושבי המקום, "ברסלבר", כפי שהוא מכונה אצלנו. היתה לנו שיחה מאד מעניינת, דברנו הרבה על השקפה ואמונה, והטענה שהוא אמר לנו כל הזמן היתה: "מה זה משנה אם יש לך כיפה סרוגה או שחורה או של נ נח נחמ וכו' העיקר שאתה מתפלל כל יום ואוהב את כולם ועובד את ה'".
אנחנו ניסינו לדבר איתו על המדינה והצבא, אבל אני חשבתי לעצמי אולי הוא צודק, אולי מה שאנחנו צריכים לעשות זה את מה שמוטל עלינו: להתפלל, לברך, לשמור מצוות וכו' ולא להתעסק כל הזמן בשאלות 'האם זה זמן הגאולה או לא? האם המדינה היא חלק מזה או שלא? למה זה חשוב בכלל?'.
אשמח מאד אם תענו לי.
תודה, אוהד.
_______________________________________
אם יש לך מה לומר בעניין, אל תתעצל/י, קח/י עט ונייר (או גש/י למקלדת) וכתוב/י תשובה לאוהד. תשובות ניתן לשלוח אלינו לדוא"ל aviya@maale.org.il או לת.ד 36031 י-ם 91360. תשובות טובות יתפרסמו בעז"ה בעלון הבא ובאתר האינטרנט שלנו. ניתן גם להשתמש בשאלה כנושא לפעולה בסניף או לשיעור חינוך/חברה בישיבה או באולפנה שלכם. אפשר לדון בנושא ביחד, ולאחר מכן שכל החבר'ה ישבו ויכתבו תשובות לאוהד. בהצלחה.