אפרת שלום!
אני מוכרח לציין כי ברגע הראשון מכתבך הפתיע אותי – בכנות שבו, ובכך שהעלית את הדברים "על השולחן" כמות שהם. אני חושב שבמיוחד בדורנו –דור של תפקידים גדולים ואיכותיים, חשוב שכאשר עוסקים בעצמנו – שזה יהיה עם אדם אשר יש לנו בו אמון ומכירים את האמת שהוא חי לפיה. וכאן ברצוני להודות על האמון שאת נותנת בי ואקווה שיעזור ה' לנו להגיע לאותן נקודות אור שמהן נצא ונאיר את עולמנו כולו.
ועתה לענייננו. במכתבך, אפרת, כתבת לי שכל הדברים שבררנו עד עתה הם נהדרים וחשובים ואולי אפילו יעזרו עם החניכים שלך, אך את שואלת לגבי עצמך מה קורה אם אין לך חשק. כלומר כלפי חוץ את צדיקה ומקפידה, אך בפנים כאשר השאלה מופנית כלפייך: "האם אני רוצה להתקדם בחיי האמונה ולפתח את הקשר ביני לאדון העולמים?" אז כאן כתבת בכאב (לדברייך)- שהתשובה הפשוטה: "כן, אני רוצה!" לא יצאה מיידית מהלב ומהפה, ובמקומם החלו לצוף ולעלות מחשבות והיסוסים שונים בנושא זה, שלא ידעת על קיומם.
ובכן אפרת, נגעת באחת מהבעיות הקשות והמרכזיות של דורנו- בעיית הרצון! "אני לא רוצה!", "הייתי משקיע אם הייתי רוצה" ועוד כהנה וכהנה משפטים מהסוג הזה. כדי להתמודד עם טענה זו צריך לשבת הרבה ולעסוק ולהגות בשאלה מה זה רצון ומה צריך לרצות, והדבר הזה, אפרת, הוא חלק ממשימותייך הגדולות. אנסה להציג בפנייך בקיצור ממש את חיי האדם ביחס לרצונו ואולי תהיה זו נקודת פתיחה למרוץ הגדול הזה.
כדי לדעת לצאת מ"התסבוכת" בגיל מסוים נחזור אחורה בזמן, לגיל בו היו הדברים ברורים ביותר- לגיל הינקות והילדות ונראה כל נושא של היום באור של פעם.
מתי ילד קטן הכי רוצה משהו? נסי את אותה פעולה נושנה שאני מנסה על בני הקטן, קחי חפץ כלשהו (אפילו משהו שהוא לא רצה מעולם), נופפי אותו מול עיניו והוסיפי את צמד המילים "לא תקבל" (אם תחזרי על צמד המילים מס' פעמים ו"בניגון" מיוחד – ההשפעה תגבר) ותראי איך הוא פותח את פיו בצרחות : "את זה", "את זה". המילים: "לא תקבל" הכניסו לילד הקטן את הידיעה: "זה חסר לך". כאשר הוא מבין שיש לו חוסר הוא רוצה להשלימו בכל האמצעים שהוא מכיר. התבונני מה קורה לנו כאשר אנו רעבים באמת והרעב מציק לנו .
מכך נוכל להבין שהרצון למשהו נובע מהרגשה שהוא חסר לנו. על-כן משימתנו היא ליצור הבנה כי עולם הרוח חסר לנו דהיינו אנו מוכרחים לזכור שכל עוד לא ניתן תשומת לב לנפש שלנו ולפיתוחה – משהו יהיה חסר.
כמובן שכדי להבין ולהמחיש לעצמנו את משמעות החוסר הזה צריך לברר מהי הנפש, מהם החיים, מהו האדם ולראות שאת התשובה הפנימית לכל אלו, נותן עולמו של עם ישראל עם הקשר המיוחד שלו לבורא העולם.
הרשי לי רק להוסיף כי אנו לא "עובדים על עצמנו" הבירור צריך להיעשות בתוכנו, להסתכל באומץ פנימה ולשאול, ומתוך הדיון הזה לראות את עולם היהדות ויחסו לעניין. רק בדרך הזו נגיע לאותו יעד נכסף ששמו: "סיפוק רוחני". לצערי יש כאלה שמזמן התייאשו מזה בטענה שקודם כל חשוב השכל ואז כבר נכפה את הרגש לאותו כיוון ויהיה בסדר. האמיני לי, צריך כבר מהרגע להתחיל לעבוד בתהליך זה ולא לחיות כ"צדיק ורע לו" (לא במובן הרגיל של צרות חיצוניות ואסונות אלא רע לו- בפנים).
ושוב אני חוזר ואומר שזהו רק קצה קרחון של הנושא – צריך להרחיב רבות ולפתחו בתוכנו. ולסיום הרשי לי רק לצטט את הראי"ה קוק שהבין עמוק לתוך נפשו של דורנו והנפשות הפועלות בו: "חמדת הטוב כל שהיא מתבררת יותר כך היא מתחזקת, כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כך הרצון מתגבר". (אורות הקודש ג' פ"ז).
בהצלחה רבה
בנימין