מעשה בנות צלפחד, ראשיתו בפרשת פנחס וסיומו הטוב בפרשת מסעי, מבטא את חוסר האונים שבה נתקל לעתים חכם ההלכה בעומדו אל מול תביעה שאין בידו, לכאורה, מענה הלכתי ראוי לה. חמש הבנות עומדות בפני כל ראשי העדה: משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה, ובפיהן תביעה שעל פניה נראית צודקת: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". משה רבינו אינו דוחה אותן בטענה שמניעיהן אינם כנים. הוא "מקריב את משפטן לפני ה'", ובתגובה נענה שתביעתן צודקת. (במדבר כז). בפרשתנו, באה הכרעה זו לידי מימוש. בעת חלוקת הנחלות, טורחים ראשי האבות למשפחת בני גלעד להזכיר למשה: "ואדני צווה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו". "הזכרה" זו, כמו גם הדגשתה הכפולה – "ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר: כן מטה בני יוסף דוברים, זה הדבר אשר ציווה ה'", יותר ממרמזת על כך שרק אז נבקעה חומת ההתנגדות ובנות צלפחד זכו בירושה שהובטחה להן.
מערכת דיני הירושה היא אחד האתגרים הגדולים שעומדים לפני חכמי המשפט העברי. התורה מציבה מודל "לא שוויוני" בעליל, שמנשל כליל את הבת והאישה מן הירושה. המציאות החברתית לא הסכינה להשלים עם מודל זה. ודאי הוא שהחברה הדמוקרטית בת ימינו, הרואה בשוויון בין המינים ערך יסוד, מתקשה להשלים עמו. יתר על כן: ההלכה מדגישה שלא ניתן להתנות על דין הירושה שבתורה, וממילא גם "האומר בתי תירשני במקום שיש בן – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה" (משנה ב"ב ח, ו).
ועם זאת, לצד שימורו העקרוני של דין הירושה שבתורה, פיתחו חכמי ההלכה בכל הדורות מנגנונים הלכתיים שונים שאפשרו להעניק גם לנשים, במסגרת ההלכה ועל פי כלליה, חלק בירושה, וכן לתקן עיוותים שהיו עשויים להיווצר כתוצאה מהחלה "מיכנית" של דיני הירושה שבתורה. לעתים עשו כן באמצעות "מתנה מחיים", אך בעיקר על ידי התקנת תקנות קהל, שמבטאות את כוחם הגדול של חכמי ההלכה בהתמודדות עם המציאות המשתנה והתאמת ההלכה לזמנה ולמקומה. כך לדוגמא תיקן רבנו תם (לימים תוקנו תקנות דומות גם בטוליטולא ומולינה שבספרד), שאם מתה האישה בשנה הראשונה לנישואיה, חוזרת הנדוניה שהביאה עמה ליורשיה ואינה עוברת, כדין תורה, לבעלה. כבר בראשית המאה ה-14, תיקנו חכמי ספרד תקנות שהשוו את חלקה של הבת לחלק הבן בירושה. כך עשו גם חכמי פאס שבמרוקו, כמאתיים שנה לאחר מכן. חכמי פולין דאז התקינו "שטר חצי זכר", שעיגן את זכויות הבת לקבל חלק בירושה. בדור האחרון, ניהל הרב י"א הלוי הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל, מערכה גדולה לעיגון הסדר מעין זה בתקנות הרבנות הראשית לישראל, בהכירו בחיוניותו של הסדר זה למשפטה של מדינה "יהודית ודמוקרטית". בכך ניסה גם להביא לכך שחוק המדינה יסתמך על ההסדר ההלכתי, ולא יסתור אותו. פתרון זה לא צלח בידו, בעיקר בשל חששם של יראי הוראה שבדור, שראו בתקנה שהציע חידוש מפליג מדי, והביאו לכך שדיני הירושה של המדינה היהודית סותרים במפורש את דין תורה ולא עולים בקנה אחד עמו.
דיני הירושה והתאמתם למציאות בת ימינו – בתוך מסגרת ההלכה ועל פיה – מהווים מודל בזעיר אנפין לאפשרות הקמתה של מדינה יהודית הפועלת עפ"י דין תורה ומשלבת בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים. רק היענות לאתגר קשה זה, תוכל להבטיח שתורת ישראל תיוותר "תורת חיים" לעם כולו, ולא תישאר נחלת חוג מצומצם.