כוח הלהט

שוב עבר הקול – "פיגוע". מתאבדים. עשרות נפגעים. "כתבינו מדוחים מהשטח". עדכונים שוטפים, גל פתוח, מוסיקה של ימי זיכרון.
יש משהו בפיגועים הללו, במתאבדים, שטופח על פנינו ומגלה אמת קרה ומצמררת, בא ומנפץ את בועת השלווה והביטחון. אמנם גם קודם השקט הופר מדי פעם. שומעים בחדשות – יריות בפסגות, חילופי אש בגילה, מטען בכפר דרום, מרגמות בעצמונה. אבל מאלה אפשר לברוח, לא להיות שם. אפשר גם למגן, להתגונן. אפשר לשמור על בועת השלווה, הרווחה והבילוי ומשחקי הליגה.
עד שנתקלים בכוח. בלהט.
עד שמגיע הפאנט המתאבד.
מחבל מתאבד.
כשהוא כבר כאן, בינינו, אין כמעט דבר שיעצרהו, ואת זממו יבצע.
כאן מתנפצת הבועה, כאן לא יועילו שוטרים, מאבטחים, תגבור כוחות, בדיקות בטחוניות.
וכשמתפוצצת הבועה עומדים אנו חדלי אונים ומצטמררים.
לא רק מאימת הסכנה, לא רק מאובדן הנפשות, לא רק מניפוץ שמשות והרס.
בעיקר מול הכוח. הכוח להרע. האמונה הלוהטת. האש הבוערת בלבבות אויבינו להשמיד ולהרוג – גם במחיר איבוד נפשם על מזבח שנאתם.
בא אותו פאנט וזורק לנו כך ישר בפרצוף – בבוטות – "אנחנו ננצח אתכם".
כי במלחמה מנצח "האיש שבטנק". מנצחת הרוח. האמונה. הודאות. ההתמסרות.
כאן, בפצצה המהלכת, פוגע בנו החץ החד בשתי פיפיותיו – חידלון מול השיטה, שהוא בעיקרו חידלון מול הרוח. מול הכוח המניע – להט האמונה חסרת הפשרות.
בתוך בועת חיי שלווה ורוגע, בצלילי "שירים ושערים" ושדרני כדורים פורחים, מרשת לרשת, יודעים אנחנו שעם שבעצם ימי לחימה רוקד בכיכרות ומאבד עשתנותיו כשחבורת שכירים מביאה לו גביע של ניצחון ריק והבל – חסר את הכוח הזה. חסר את הלהט לעמוד מול הכוח הדוחף ומניע את הרוצחים ומבעיר את האש אשר על מזבח השנאה העיוורת. חסר עוצמת עמידה וחיים, בניין ועוז, שהם אשר יעמדו, הם אשר עומדים להיבחן במאבק איתני הכוח. והגוי אשר חייו יונקים מלהט שנאתו: עוצמתו – בלהיטותו. אמנם חסר הוא את התותחים והמטוסים. אבל מלא הוא להט, אמונה עיוורת שאותה מספיג הוא באבני אינטיפדה ובבקבוקי תבערה. וכבר דחק רגלינו מחלקי מולדת.
לפתע, בדרך בוטה שכזו מתבהר לנו מאזן הכוח.
לא הנשק, לא הפצצות ומטוסים, גם לא מיגונים וחומות.
המאבק הוא בין עוצמות אמונה וחיים.
וכך, באחת, עומדת לנגדנו האמת – בהירה וחדה. אותה אמת שבעצם תמיד ידענו בתוכנו: בועת חיי השלווה והנועם וצלילי "שירים ושערים" ושדרני כדורים וקניונים ונסיעות לחו"ל – היא עומדת למבחן.
בא פאנט ומערער, הלם של חוסר ישע, ובמצב של סימן שאלה.
ואין פותר.
נועם, שלווה, כיף, "עושים חיים" ו"עושים שמח".
באים המאורעות וטופחים על פנינו: אמת – מבקשים הם, כוח – דורשים הם, אמונה וחיים.
האם נמצא את אלה בבועת חיי השפע האמריקאים שלנו?
האם נמצא אותם בריקודי ככרות, בהרמת גביעי אירופה והילולות צהובות?
במסיבות "סיקסטייז" ו"סבנטייז", בטרנסים לילדי בית ספר?
והשאלה נוקבת. ועוקצת. מהממת באי פתרונה.
אבל הס!
הנה כבר עומדים אנו על הפתח.
הנה נתיב לפתור חידת חיים.
השאלה.
ההתפקחות מאשליה.
פתרון הלב והמוח.
אמנם מהממים הם. מלאים ברטט.
אך ברוכים הם. בפתחון השער.
השער אל אמת חיים שתיבנה אל עוז ואמונה, ודאות, התמסרות.
אל עמידה מול להט אמונת השנאה התהומית שקמה למולנו.
ואולי עוד נגלה ששליחים הם, חיות אדם אלה.
למעננו,
למען הכרתנו את עצמנו,
את גדולתנו
ואת גדולת תורתנו.

(פורסם בעלון "מעייני הישועה")