(איכה תוקפת את חברותיה המתנחלות, בתום עוד עצרת המונים)
ב"איכה" של לייזי שפירא, הרעיון מובע באופן מינורי יחסית, ובקריצת עין, שכן מדובר בסוג של קומדיה. איכה היא ילדה אומללה שהוריה המתנחלים המתלהבים תקעו לה שם כבד מנשוא, עמוס אידיאולוגיה, והם לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על החלפתו. איכה מתגלה כקצת מרדנית. בהפגנה הגדולה היא פורשת מחברותיה, והולכת לקנות גופיה, וגם כשהיא נעצרת בטעות עם פעילי הר הבית, היא לא מתביישת לספר לאימה שמדובר בטעות אומללה, ושהיא בסך הכל הלכה להחליף את שמה המעיק. כבר כאן ניתן לראות את המאבק בין החיים הפרטיים, האישיים, של איכה לבין האידיאולוגיה החונקת והכפייתית שמייצגים הוריה. בהומור דק עוטף שפירא את המראה שהוא מציב מולנו, ממנה עולה נימה ביקורתית על החיים האידיאולוגיים שרומסים את מאוויו האישיים של הפרט. האימא האידיאליסטית של איכה היא ללא ספק הדמות המעצבנת של הסרט, והמלחמה של בוגרי מעלה מתחילה: הגופייה של איכה, והאומללות מהשם שלה, מול האידיאולוגיה הדורסת והבלתי מתחשבת של הוריה וחברותיה.
" נעשה בדיקת חמץ במחצית"
(רובי מציע לאמו הנודניקית, שמתעקשת לקיים בדיקת חמץ באמצע המשחק של מכבי).
בסרט "חמץ" של איציק יובל מדובר לכאורה בסיפור אישי ולא מייצג, של אם מעיקה שיורדת לחיי בנה חסר האופי. לכאורה אין כאן שום אידיאולוגיה רומסת אלא סתם אימא פולנית, אלא שבמקום האידיאולוגיה יש כאן דת, שאותה מייצגת האם הרומסת לאורך כל הסרט. האם הדוסית היא זו שדוחפת לבדיקת חמץ בזמנה כהלכתה, והיא זו שבגללה אי אפשר להציע אפילו כוס מים לאורחת, כי המטבח סגור בערב פסח. נכון, זו יכולה להיות סתם אימא לחוצה, אבל מה לעשות שבסופו של דבר, הסרט כורך את המועקה עם הדת, שכמו האידיאולוגיה של אימא של איכה, מפריעה לאדם הפרטי לחיות חיים משלו. שוב מזדהה הצופה עם קורבן האידיאולוגיה והדת, ושוב הוא מצליח בקלות לחוש סלידה מהדמות האידיאולוגית, במקרה הזה הדוסית, שמפגינה חוסר רגישות לסביבתה. החמץ של הסרט, הוא ללא ספק האימא הדוסית שרומסת את חיי בנה, שבסופו של דבר יוצא לחרות, ועוזב את הבית עם מוכרת שואבי אבק. 2-0 לאיש הקטן במלחמתו בדת ובאידיאולוגיה המעיקות.
"להתפשר ?, זו מילה חמודה שלא שמעתי הרבה זמן…(כרמל מתלהבת ממיקי, שמחליט להתפשר ולהתיישב במסעדה ללא תעודת כשרות)
ממש לא נחמד להיות דוס בסרטים של בוגרי מעלה. בסרט "פרחים ועיתונים" של מיכה בן שחר, (מבחינה קולנועית, לדעתי, הסרט הטוב ביותר בקלטת), החפיפניקים מנצחים את הדוסים, ששוב מגלים חוסר רגישות לאחרים. כרמל היא בחורה דתייה, אבל היא לא מספיק דוסית בשביל יוני, בחור הישיבה, שמחליט לסיים עמה את הקשר. כתגובה לעזיבתו של יוני אותה, היא מחליטה להתעלל מעט במיקי, בחור דתי אבל לא יותר מידי, ולנסות אם אכפת לו יותר מאישיותה או מרמתה הדתית. בסופו של דבר, האהבה מנצחת את דקויות ההלכה, מיקי מתפשר על מספר הלכות כדי לזכות בכרמל, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כאן כבר צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את הקו שממשיך מהסרטים הקודמים: האהבה פורחת כמו פרח רק במקום בו ההלכה נובלת. ככל שהרמה הדתית עולה, יש פחות סיכוי לאהבה. דווקא יוני, בחור הישיבה, הדוס, הוא שמגלה חוסר רגישות מקומם כלפי כרמל. הוא בז להתרגשות שלה מחתונת חברתה, הוא מצטט לה את הרב אבינר במקום להתייחס לטענותיה בצורה עניינית, והוא מטיף לה מוסר כשנפלטת לה קללה. אצל יוני לפלוט קללה זה לא אנושי, 'אנושי זה להתגבר' הוא אומר. כרמל שבורת הלב, שרוצה להיפגש עם בחור ולא עם הרב אבינר, מגיבה על עזיבתו של יוני אותה, בויתור על ברכת המזון (עוד הפסד לדת……
ב"איכה" של לייזי שפירא, הרעיון מובע באופן מינורי יחסית, ובקריצת עין, שכן מדובר בסוג של קומדיה. איכה היא ילדה אומללה שהוריה המתנחלים המתלהבים תקעו לה שם כבד מנשוא, עמוס אידיאולוגיה, והם לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על החלפתו. איכה מתגלה כקצת מרדנית. בהפגנה הגדולה היא פורשת מחברותיה, והולכת לקנות גופיה, וגם כשהיא נעצרת בטעות עם פעילי הר הבית, היא לא מתביישת לספר לאימה שמדובר בטעות אומללה, ושהיא בסך הכל הלכה להחליף את שמה המעיק. כבר כאן ניתן לראות את המאבק בין החיים הפרטיים, האישיים, של איכה לבין האידיאולוגיה החונקת והכפייתית שמייצגים הוריה. בהומור דק עוטף שפירא את המראה שהוא מציב מולנו, ממנה עולה נימה ביקורתית על החיים האידיאולוגיים שרומסים את מאוויו האישיים של הפרט. האימא האידיאליסטית של איכה היא ללא ספק הדמות המעצבנת של הסרט, והמלחמה של בוגרי מעלה מתחילה: הגופייה של איכה, והאומללות מהשם שלה, מול האידיאולוגיה הדורסת והבלתי מתחשבת של הוריה וחברותיה.
" נעשה בדיקת חמץ במחצית"
(רובי מציע לאמו הנודניקית, שמתעקשת לקיים בדיקת חמץ באמצע המשחק של מכבי).
בסרט "חמץ" של איציק יובל מדובר לכאורה בסיפור אישי ולא מייצג, של אם מעיקה שיורדת לחיי בנה חסר האופי. לכאורה אין כאן שום אידיאולוגיה רומסת אלא סתם אימא פולנית, אלא שבמקום האידיאולוגיה יש כאן דת, שאותה מייצגת האם הרומסת לאורך כל הסרט. האם הדוסית היא זו שדוחפת לבדיקת חמץ בזמנה כהלכתה, והיא זו שבגללה אי אפשר להציע אפילו כוס מים לאורחת, כי המטבח סגור בערב פסח. נכון, זו יכולה להיות סתם אימא לחוצה, אבל מה לעשות שבסופו של דבר, הסרט כורך את המועקה עם הדת, שכמו האידיאולוגיה של אימא של איכה, מפריעה לאדם הפרטי לחיות חיים משלו. שוב מזדהה הצופה עם קורבן האידיאולוגיה והדת, ושוב הוא מצליח בקלות לחוש סלידה מהדמות האידיאולוגית, במקרה הזה הדוסית, שמפגינה חוסר רגישות לסביבתה. החמץ של הסרט, הוא ללא ספק האימא הדוסית שרומסת את חיי בנה, שבסופו של דבר יוצא לחרות, ועוזב את הבית עם מוכרת שואבי אבק. 2-0 לאיש הקטן במלחמתו בדת ובאידיאולוגיה המעיקות.
"להתפשר ?, זו מילה חמודה שלא שמעתי הרבה זמן…(כרמל מתלהבת ממיקי, שמחליט להתפשר ולהתיישב במסעדה ללא תעודת כשרות)
ממש לא נחמד להיות דוס בסרטים של בוגרי מעלה. בסרט "פרחים ועיתונים" של מיכה בן שחר, (מבחינה קולנועית, לדעתי, הסרט הטוב ביותר בקלטת), החפיפניקים מנצחים את הדוסים, ששוב מגלים חוסר רגישות לאחרים. כרמל היא בחורה דתייה, אבל היא לא מספיק דוסית בשביל יוני, בחור הישיבה, שמחליט לסיים עמה את הקשר. כתגובה לעזיבתו של יוני אותה, היא מחליטה להתעלל מעט במיקי, בחור דתי אבל לא יותר מידי, ולנסות אם אכפת לו יותר מאישיותה או מרמתה הדתית. בסופו של דבר, האהבה מנצחת את דקויות ההלכה, מיקי מתפשר על מספר הלכות כדי לזכות בכרמל, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כאן כבר צריך להיות עיוור בשביל לא לראות את הקו שממשיך מהסרטים הקודמים: האהבה פורחת כמו פרח רק במקום בו ההלכה נובלת. ככל שהרמה הדתית עולה, יש פחות סיכוי לאהבה. דווקא יוני, בחור הישיבה, הדוס, הוא שמגלה חוסר רגישות מקומם כלפי כרמל. הוא בז להתרגשות שלה מחתונת חברתה, הוא מצטט לה את הרב אבינר במקום להתייחס לטענותיה בצורה עניינית, והוא מטיף לה מוסר כשנפלטת לה קללה. אצל יוני לפלוט קללה זה לא אנושי, 'אנושי זה להתגבר' הוא אומר. כרמל שבורת הלב, שרוצה להיפגש עם בחור ולא עם הרב אבינר, מגיבה על עזיבתו של יוני אותה, בויתור על ברכת המזון (עוד הפסד לדת……