שאלה: האם רשאי מחנך לבקש מתלמידיו שיודיעו לו מי מתלמידי הכיתה נהג שלא כשורה, מי הרעיש או התפרע בכיתה?
תשובה: כלל גדול בידינו שאסור לספר לשון הרע בין מתוך יוזמה אישית בין לבקשת הורים או מורים, כפי שכותב החפץ חיים ( הל' לה"ר כלל א, ה): "אפילו אם אביו או רבו, שמחויב בכבודם ובמוראם שלא לסתור לדבריהם (= שלא לסרב לבקשותיהם), ביקשו ממנו לספר ענין מסוים והוא יודע שבתוך הסיפור הוא יאלץ לספר לשון הרע... אסור לו לשמוע להם". על כן, נדון תחילה האם " הלשנה" מוגדרת כלשון הרע או לא? האם מותר לתלמיד מיוזמתו האישית להלשין על חבירו בפני המחנך?
הגמרא במסכת ערכין (ערכין טז ב) מצטטת מדברי רבי יוחנן בן נורי שאמר: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו ("כשהייתי רואה בו דבר גנאי" רש"י) לפני רבן גמליאל". רבי יוחנן בן נורי היה נוהג מידי פעם "להלשין" על רבי עקיבא בפני רבן גמליאל, הוא היה מדווח לו על "דבר גנאי" שהוא עשה, ורבי עקיבא היה נענש על כך ולוקה.
האם נסיק מכאן שכל הלשנה מותרת? לא. הציטטה הנ"ל לקוחה מסוגיה העוסקת במצות תוכחה. הלשנה מותרת כחלק מקיום מצות תוכחה. אם אין לנו אפשרות להוכיח את העבריין באופן ישיר או אנו מעריכים שהשפעתנו עליו היא מועטה, רשאים אנו לדווח על מעשיו בפני מי שהיכולת בידו להוכיחו בצורה יעילה ולהרחיקו מהחטא. המגמה היא תוכחה ולא "הלשנה" מכוערת במטרה לפגוע בתדמיתו של הזולת. בלשון חז"ל: "תוכחה לשמה". אכן, בסיום דבריו, הוסיף רבי יוחנן בן נורי ואמר: "וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: הוכח לחכם ויאהבך". כלומר, רבי יוחנן בן נורי לא פעל מתוך שנאה כלפי רבי עקיבא אלא מתוך אהבה עמוקה וידידות נאמנה. יש שגורסים: "וכל שכן שהוסיף בי אהבה". כלומר: בעקבות ההלשנה התחזקה אהבתו של רבי עקיבא לרבי יוחנן בן נורי. רבי עקיבא לא בא בטענות אל רבי יוחנן בן נורי ולא כעס עליו, מפני שהוא הכיר בכוונותיו הטובות והטהורות. הוא הבין שרבי יוחנן בן נורי פעל לטובתו, על כן התחזקה הערכתו כלפיו והעמיקה והידידות ביניהם. "הוכח לחכם ויאהבך".
בהמשך הסוגיה מובא סיפור על חייא בר רב שהתלונן בפני שמואל רבו שרב הונא מציק לו, "מכה אותו וחובט אותו" (רש"י). שמואל נזף ברב הונא, והוא קיבל על עצמו להפסיק להציק לחייא. לאחר שחייא יצא מהחדר, סיפר רב הונא לשמואל את רוע מעלליו של חייא בר רב ("דברים מגונים" רש"י) ומשום כך הוא ייסר אותו במטרה להרחיקו מהעבירה. שאל שמואל את רב הונא, "מדוע לא סיפרת זאת בפניו?", השיב רב הונא שחייא הוא בנו של רב, והוא רצה למנוע בושה יתירה מצאצאי רב. ממעשה זה למדים אנו שמותר לדווח לרב או למחנך על מעלליו של חבר אולם אך ורק מתוך כוונה טהורה של תוכחה - "תוכחה לשמה".
יש שרצו להוכיח ממסכת סנהדרין (דף מג ב) שאסור להלשין. מסופר שם שלאחר שה' הודיע ליהושע שאחד מבני ישראל (= עכן) נהנה מחרם יריחו, פנה יהושע לה' ושאל אותו מי חטא? ה' סירב "להלשין" על עכן והשיב ליהושע "וכי דילטור (= מלשין) אני?!". הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ב קג) דחה את ההוכחה מסיפור זה. מותר מן הדין להלשין לצורך תוכחה, אבל כאן היתה אפשרות לגלות את זהותו של העבריין על ידי הטלת גורלות, כפי שמתואר בספר יהושע, לכן נמנע ה' מהלשנה על עכן. למדנו מכאן שאין להיות להוט "לנדב" מידע מסוג זה אפילו במגמה של תוכחה כאשר קיימת דרך אחרת להשיג אותו.
להלכה ולמעשה, הסתפק הגר"מ פיינשטיין האם בימינו מסוגל מישהו להוכיח לשמה. מי יכול להתהדר בכוונות טהורות?! על אחת כמה וכמה, שיש להטיל ספק האם ילדים או נערים מסוגלים להלשין רק מתוך מגמה להוכיח את הזולת ולהיטיב לו. קיים חשש סביר שילדים קטנים, תלמידים או בנים, המתבקשים "להלשין" בפני רבם, לא יפעלו רק מתוך מניעים טהורים של תוכחה לשמה.
גם אם נכריע שמותר לתלמיד להלשין על חברו מיוזמתו האישית, עדיין נותר לנו לברר האם מותר לרב לפנות לתלמידי הכיתה ולבקש מהם להלשין על תלמיד שסרח.
הגר"מ פיינשטיין (שם, וכן יו"ד ח"ד ל) פסק שגם אם מותר מן הדין לתלמיד להלשין על חבירו בפני המורה, אסור למורה לפנות לתלמידים בבקשה להלשין על חבריהם. מדוע? מפני שעלולים התלמידים ללמוד מבקשה זו לזלזל באיסורי לשון הרע החמורים. הבקשה עלולה "לשדר" לתלמידים שאיסור לשון הרע הוא איסור קל וניתן להתעלם ממנו בשעת הצורך. בעבר למדנו הלכה דומה: גם כאשר מותר לשקר מפני השלום, אסור לשתף ילד בשקר מסוג זה כדי שלא להרגילו לשקר. כך, אסור לבקש ממנו להלשין כדי שלא יתרגל לספר לשון הרע.
למעשה, במקרה שלנו, עומד המחנך מול שני שיקולים חינוכיים סותרים. טובתו החינוכית של התלמיד שהפריע מחייבת את מסירת שמו לרבו כדי שרבו יוכל לשוחח איתו ולהורות לו את הדרך המתוקנת. לשם כך נאלץ הרב לשתף את תלמידי הכיתה במבצע של "הלשנה". טובתם החינוכית של תלמידי הכיתה היא הפוכה: היא מחייבת להרחיק אותם מכל נגיעה בסיפור לשון הרע, ובכלל זה בהלשנה על חבריהם, כדי שלא ידבק בהם מאומה מאיסור חמור זה. טובת מי מכריעה? הרב פיינשטיין קובע בצורה פסקנית שלא יעלה על הדעת להתיר לרב לבקש מתלמידי הכיתה לעשות מעשה שמזיק להם מבחינה חינוכית, לכן אסור לבקש מהם להלשין על חבר.
יש מקום לשקול האם ישתנה הדין כאשר לא רק טובתו החינוכית של התלמיד שסרח מחייבת את ההלשנה אלא גם טובתם של כל תלמידי הכיתה. לדוגמה: כיצד ראוי לנהוג כאשר תלמיד אחד מפריע לכל חבריו, פוגע ברגשותיהם ומעכיר את האווירה החינוכית בכיתה, וכדומה. טובתם של כל תלמידי הכיתה היא להפסיק את התופעה. האם מותר למחנך לבקש לדעת את זהותו של אותו תלמיד? הסברה נותנת שמותר כיון שההלשנה פועלת לטובת כלל תלמידי הכיתה.
יש שחלקו על הגר"מ פיינשטיין והתירו בכל מקרה את הדבר. הם לא חששו שהילדים יתרגלו לדבר לשון הרע, כיון שההלשנה בפני המחנך מותרת מעיקר הדין. המחנך ידגיש לתלמידיו את חומרת איסור לשון הרע ויסביר להם שההלשנה הותרה במקרה זה בלבד כיון שהיא מטיבה לתלמיד שסרח ועל כן איננה מוגדרת כלשון הרע. אחר הקדמה זו אין כבר חשש לתקלה (הגר"ש הומינר, הגר"מ שטרנבוך "תשובות והנהגות" ח"א תתלט).
נחלקו איפוא רבותינו האם להתיר למחנך לבקש מתלמידיו להלשין על תלמיד שנהג שלא כשורה, אבל ברור לכל הדיעות שאין להרבות בשיטת ה"הלשנה", כפי שהשיב ה' ליהושע: "וכי דילטור אני?!" (סנהדרין מג ב). אין לבסס את החינוך בכיתה על "דילטוריא". ההלשנה עלולה לסכסך בין התלמידים ולהעכיר את האווירה בכיתה.
סיפור יוסף ואחיו הוא דוגמה מצוינת להלשנה שהסתיימה בקרע משפחתי. יוסף הביא "את דיבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז ב) לא בכדי להכפיש את אחיו אלא "מאהבתו אותם... כדי שיוכיחם אביהם" (מלבי"ם שם), ובכל אופן נפגעה האחווה בין בני יעקב בצורה קשה. האברבנאל (שם) כותב שיוסף הקפיד להביא את דיבתם רעה אל "אביהם" דווקא ולא אל אחרים מפני שכוונתו היתה שיעקב "ייסרם וידריכם וירחיקם מהחטא". לא היתה ליוסף שום כוונה להתנשא על אחיו ולהוכיח את עדיפותו עליהם, אלא "היתה ליוסף אהבה אל אחיו ולזה השתדל בתקנתם על ידי אביו, ולא כמנהג הפחותים המקנאים ברשע חבריהם למען ישובחו הם" (אברבנאל). יוסף פעל מתוך מניעים טהורים וחיוביים, מתוך אהבה עמוקה אל אחיו. הוא לא צפה שהתוצאות תהיינה כל כך חמורות מפני שהוא לא היה ער לסיכונים הכרוכים בשימוש בשיטת ההלשנה. הוא לא היה מודע לכוחה ההרסני העלול לפורר עד תום את המרקם החברתי.
וכך כותב הרלב"ג (שם בתועליות): "אין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית, כי בזה תתחדש בבית מריבה וקטטה, ויגרום לעצמו ההפסד. הלוא תראה כי יוסף, מפני שהביא דיבת אחיו הרעה אל אביו, שנאו אותו אחיו, עד שכמעט היו ממיתים אותו לולא עזר ה' יתעלה".
רבי יוחנן בן נורי, אשר הלשין על רבי עקיבא בפני רבן גמליאל, הדגיש שההלשנה לא קלקלה את יחסי הידידות ביניהם - "וכל שכן שהוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר: הוכח לחכם ויאהבך" (ערכין טז ב). ההלשנה העמיקה את האהבה ביניהם. זהו יוצא מן הכלל, ולא ללמד על הכלל יצא. לא כל אדם נוהג כרבי עקיבא!
המסקנה היא שהמחנך ישתדל להמעיט ככל האפשר בשימוש בשיטת ההלשנה וימצא דרכים חלופיות כדי להשיג את מבוקשו. הדרכה זו יפה גם כלפי ההורים: אין להפוך את הבית לקן של מלשינים!