מצות כיבוד הורים מטילה על הבנים חובה לציית להורים בכל נושא וענין שנוגע להורים. לכן, הבנים חייבים להיענות לבקשת הוריהם בכל תחום המשרת אותם ונוגע לטובתם, כגון: הושטת עזרה וסיוע, נוכחות (אם ההורים אינם יכולים להישאר לבדם). אבל, מצות כיבוד הורים איננה מעניקה להורים סמכות להתערב בחיים האישיים של בניהם ולכפות את דעתם, אם אין לכך נגיעה ישירה או עקיפה בטובתם של ההורים עצמם: לדוגמה: בחירת ישיבה או בית ספר, בחירת מקצוע ומקום עבודה, ובכלל זה גם בחירת בן או בת זוג - בכל התחומים הללו, אין ההורים רשאים להטיל את מרותם מכוח מצוות כיבוד הורים.
כך פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמא סעי' כה): "אם האב מוחה בבן לישא איזו אישה שיחפוץ בה הבן (= אם האב מתנגד לבחירת הבן), אין צריך לשמוע לאב". התערבוּת ההורים בבחירת בת זוג אינה אלא דוגמה, והיא נבחרה בגלל שכיחוּתה, אבל הוא הדין בכל עניין שהוא משמעותי לעולמם של הבנים ואין לו זיקה ישירה לעולמם של ההורים.
לכן, אם היציאה לטיול מתנגשת בטובת ההורים (כגון, הורים שזקוקים לעזרה בבית), יש לוותר על היציאה לטיול על מנת לציית לבקשתם. אבל, אם אין הטיול מתנגש בטובתם, אין הבן עובר על מצות כיבוד הורים אם הוא איננו מתחשב בהתנגדותם.
המקרה שלנו מורכב יותר. היציאה לטיול אמנם איננה מתנגשת בטובתם "המעשית" של ההורים אבל היא מעוררת בהם דאגה וחרדה רבה וגורמת להם מועקה נפשית. האם במקרה זה, התנגדות ההורים לצאת בנם לטיול מוגדרת כהתערבות בחיי בנם או כבקשה הנוגעת להם?
בשו"ת תרומת הדשן (סי' מ) לרבי ישראל איסרלאן (מגדולי הפוסקים בסוף תקופת הראשונים) מובאת שאלה דומה: "תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו, ואביו מוחה בו בכל תוקף ואמר לו: בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד ח"ו פן תהא נתפש (= נאסר על ידי השלטונות) או יעלילו עליך עלילה, כמו שרגילים באותה מדינה. מה יעשה התלמיד, ישמע לאביו או ילך כחפצו ללמוד תורה?".
ה"תרומת הדשן" עונה שמותר לו לצאת מהבית ללמוד תורה כחפצו אצל הרב למרות ששהייתו שם תעורר חרדה בהוריו. אבל מתוך נימוקיו, ניתן להסיק שאילו נשאלה השאלה ביחס לטיול היתה התשובה הפוכה. הנימוק של ה"תרומת הדשן" הוא שאין חובה לציית להורים כאשר בקשתם מתנגשת עם מצוה של תורה. בחירת מקום מתאים ללמוד תורה שקולה כמצות לימוד תורה כיון "שלא מן כל אדם, זוכה ללמוד". כשם שמותר לבן לעבור על צוואת הוריו האוסרים עליו ללמוד תורה או לעבור למקום תורה, כך מותר לו להתעלם מצערם בנידון.
מכאן למדנו שבחירת מקום ללימודי תורה הוא מקרה יוצא דופן כיון שהוא מוגדר כמצוה, ואין הבן חייב להתחשב בדרישת הוריו או בחרדתם כאשר הן מתנגשות עם מצוה. אבל, באופן עקרוני, צריך הבן להתחשב בחרדה הנגרמת להוריו בגלל התנהגותו, ולהימנע מכל פעילות המעוררת בהם פחד. לכן, אין לצאת לטיול הגורם חרדה רבה להורים.
מובן שקיים חשש שההורים ינצלו הלכה זו בצורה מוגזמת וישתמשו בה כשוט קבוע כדי להצר את צעדי בניהם, ומול כל בקשה לצאת מן הבית לטיול, מסע או מחנה, יטענו ההורים שחרדה תוקפת אותם. על הורים שנוהגים בדרך כזו לדעת שהם מסתכנים בפרוץ מרד מצד הבנים. מותר להורים לפחד קצת, במסגרת הסביר והמקובל בחברה, כל עוד אין הבנים נמשכים להרפתקאות ולסכנות מיותרות. ההורים אינם חייבים לפנק את עצמם על ידי הסרת כל דאגה מליבם. כשם שההורים מצפים לציות מלא של הבנים, כך הבנים מצפים שההורים יכירו בנטיותיהם וברצונותיהם ויגלו גמישות כלפי צורכיהם.

(מתוך הספר "אמונת החינוך" של הרב אלישע אבינר. הרב אלישע אבינר הוא אחד הרבנים המגבים את הקו הפתוח "חברים מקשיבים" , ואנו מתיעצים איתו ומפנים אליו שואלים בעת הצורך).